HE
נכנסתי לשטח של העמותה בחיפה כשהשמש כבר ירדה לכיוון הים. ביד אחת החזקתי רצועה חדשה, בשנייה תיק עם חטיפים לכלבים. הכל היה מתוכנן בראש: אני פותחת את הדלת
אני עובד בתחנה המרכזית בחדרה כבר חמש עשרה שנה. ראיתי הכל: נוסעים ממהרים עם מזוודות, תרמילאים אבודים, חיילים עם נשק, ריבים על מונית, וחום יולי בלתי נסבל שהאספלט
אני ורדה, מטפלת התנהגותית לחתולים, ואני עובדת עם בעלי חיים כבר שש עשרה שנה בבאר שבע והסביבה. רוב הפניות דומות זו לזו — שריטות על הספה, סירוב לארגז
ביום שמשכתי מהחשבון 3,800 שקל במזומן, שיקרתי למשה לראשונה זה ארבעים שנה. אמרתי לו שאני צריכה כתר לשן. בפועל, ירדתי ברחוב הרצל, עברתי ליד הפלאפל בפינה, ונכנסתי לבית
הוא סתם עמד שם עם רצועה ביד. רגע קודם עוד דיבר בטלפון, צחק, ואז הניח את הרצועה על הדלפק כמו מפתחות שמוסרים לפקיד קבלה. — שטפו אותו, תספרו,
בבוקר ההוא, השמיים מעל באר שבע נצבעו בכחול בוהק וכבר בשמונה וחצי הרגשתי את החום הכבד של סוף יוני עולה מהאספלט. רון יצא למרפסת עם ספל הקפה השחור
היא ניתקה ופלטה אוויר. "אחותי רוצה לבוא בשישי." יוני חייך לעצמו — לא חיוך אמיתי, אלא סוג של עיוות שרירי שמסמן שהמוח כבר עושה חישובי נזקים. שלושה שבועות
ביום חמישי, בעשר וחצי בלילה, שמעתי מפתח מסתובב במנעול. לא ציפיתי לאורחים, וידעתי שרק לאדם אחד יש מפתח חירום. הדלת נפתחה, ורועי עמד שם עם שני בנים, דביר
עשרים חבילות זרעים אספתי מהמדף, כמעט בלי להסתכל. נוריות, לוע-ארי, פטוניות, ציפורניה – כל מה שבא ליד. בקופה, המוכרת הצעירה העבירה את החבילות הצבעוניות וזרקה "יש לך גינה
הסימן שהנישואים שלנו מתו סופית הגיע יום לפני חגיגות הכסף. לא דרך ריב, לא דרך צעקות — פשוט שקט אחד קטן שצלצל לי באוזניים כמו זכוכית נשברת. ישבתי