אני ורדה, מטפלת התנהגותית לחתולים, ואני עובדת עם בעלי חיים כבר שש עשרה שנה בבאר שבע והסביבה. רוב הפניות דומות זו לזו — שריטות על הספה, סירוב לארגז חול, קנאה בתינוק חדש. אבל פנייה אחת נשארה איתי הרבה זמן. בגללה גבר גבוה בן חמישים וקצת, כזה שמדבר בקול נמוך ולא מבזבז מילים, עמד מול החלון במטבח שלו ושתק דקה ארוכה. ואני, בפעם המי-יודע-כמה בקריירה שלי, נזכרתי שחתולים כמעט אף פעם לא עושים דברים סתם.
אספר הכול לפי הסדר.
## הגורים נעלמו מהקופסה
התקשרה אליי אישה, נקרא לה שרון. גרה עם בעלה אורי ובנם המתבגר בשכונת נווה זאב. יש להם חתולה משולשת בשם קלמנטינה, בת שנתיים וחצי, שהמליטה לראשונה ארבעה גורים בתחילת הקיץ.
שרון התכוננה כמו שצריך. קנתה קופסת קרטון גדולה, ריפדה אותה בשמיכה ישנה רכה, הניחה אותה בפינה שקטה בחדר השינה — רחוק ממעבר, רחוק מרעש המזגן. קלמנטינה ילדה שם, הכול היה תקין.
בבוקר הקופסה הייתה ריקה.
שרון מצאה את הגורים בכניסה לדירה, בתוך הנעליים של אורי שהיו מונחות ליד הדלת. גור אחד בכל נעל, מסודר בזהירות, כאילו מישהו תכנן את זה מראש.
"החזרתי אותם לקופסה," שרון סיפרה לי בטלפון, "ותוך שעה היא כבר גררה את כולם בחזרה. ומסתכלת עליי ככה, כאילו אומרת — אל תתערבי, אני יודעת יותר טוב ממך."
## מלחמה נגד קופסה שלא רצתה להתקבל
בהתחלה חשבו שהבעיה היא המיקום. קרה. קונים קופסה אחרת, מנסים שוב.
התחילה סדרה שלמה של ניסיונות. קופסה גדולה. קופסה קטנה. עם דפנות גבוהות שהגורים לא ייפלו. עם דפנות נמוכות שקלמנטינה תוכל לקפוץ פנימה בקלות. הניחו את זה בסלון, בחדר עבודה, אפילו בפינת האמבטיה, בכל פעם בפינה חשוכה ושקטה יותר.
קלמנטינה גררה את הגורים בחזרה. תמיד לאותו מקום. תמיד לנעליים של אורי.
חשבו אולי היא מחפשת חושך וצמצום — בנו לה בית סגור, כיסו אותו בשמיכה, יצרו מין מאורה. הניחו קערת מים קרוב, שלא תצטרך להתרחק. שום דבר לא עזר. קלמנטינה גררה את הילדים חזרה לאותו מקום.
והמוזר מכל — היו שם גם נעליים של שרון, נעלי ספורט של הבן, כפכפי בית. קלמנטינה לא נגעה בהם. רק בנעליים של אורי. כאילו היה כתוב עליהן משהו שרק היא רואה.
בשלב מסוים ניסו טריק — פשוט הסתירו את הנעליים בארון, שקלמנטינה תשכח ותסתפק במקום שהכינו לה. זה לא עבד. קלמנטינה ישבה מתחת לארון הסגור ויללה בקול שלא נותן מנוח. גירדה בדלת, קראה, לא זזה משם. וגרוע מזה — התחילה להזין את הגורים פחות טוב, כי כל הזמן הייתה במתח.
נאלצו לוותר ולהחזיר את הנעליים למקומן.
אז שרון הבינה שזה לא גחמה. בשביל החתולה זה משהו חשוב באמת.
"תעשי מה שאת רוצה," היא אמרה לי כבר די מיואשת, "יש לנו מסדרון שלם עם נעליים, ודווקא הנעליים של אורי צריך. עברנו על כל האפשרויות, נמאס לנו."
המשפחה חשבה שזו סתם קפריזה של חתולה. במציאות זה היה בדיוק ההפך.
## השאלה ששינתה את התמונה
שאלתי את שרון משהו שהפתיע אותה בהתחלה:
"מי הבן אדם הראשי בבית מבחינת קלמנטינה? למי היא רצה כשהיא מפחדת ממשהו? על הברכיים של מי היא ישנה? את מי היא מקבלת ראשונה כשהוא חוזר הביתה?"
התשובה הגיעה מיד, בלי לחשוב:
"אורי."
התברר שקלמנטינה בחרה בו כבר ביום הראשון שהגיעה לבית כגורה קטנה. ישנה על החזה שלו. חיכתה לו ליד הדלת. הלכה אחריו בכל הבית כמו צל. והוא, צריך להגיד, כל הזמן התלונן שהוא לא סובל חתולים ולא מבין בכלל למה הכניסו אחד הביתה. אבל קלמנטינה לא התייחסה לתלונות — פשוט העריצה אותו, וזהו.
"היא ממש מינתה אותו לראש המשפחה," שרון אמרה, ומשהו בקולה הראה שהיא נהנית מהרעיון. "הוא באמת הדומיננטי אצלנו בבית. ונדמה לי שהחתולה מרגישה את זה."
כאן כבר הבנתי הכול. נשאר רק להסביר למה זה הוביל דווקא לנעליים.
## למה דווקא הנעליים
בשביל חתול, ריח הוא לא פרט קטן. זו מפה שלמה של העולם. אנחנו מתמצאים בעיניים — רואים חדר, רהיטים, דלת, פנים. חתול במידה רבה "קורא" את המרחב באף. הריח מספר לו מי היה כאן, איפה בטוח, מה מוכר ומה כדאי לעקוף.
הריח הכי חזק, הכי סמיך והכי יציב של אדם נשאר במקום שבו הוא נוגע בו הרבה זמן. בבגדים. בנעליים. במיוחד בנעליים.
הנעליים של אורי הכילו את הריח שלו יותר מכל דבר אחר בדירה. ואורי עצמו לא היה סתם עוד גורם אחד בדירה מבחינת קלמנטינה. הוא היה המגן הראשי שלה. היצור הכי בטוח בעולם הקטן שלה.
תחברו את זה — וההתנהגות הופכת להגיוני לגמרי.
חתולה-אם אחרי לידה מחפשת לגורים שלה את המקום הכי בטוח. לא הכי יפה. לא הכי נוח מבחינה אנושית. הכי בטוח. ובראש של קלמנטינה, הבטוח ביותר היה המקום שריח בו הכי חזק מהאדם שהיא סמכה עליו יותר מכל.
היא לא סידרה גורים "בתוך נעליים". היא הסתירה אותם מתחת לריח של המגן שלה. תחת הריח של מי שיכול, לפי התפיסה שלה, להגן על הילדים שלה מכל צרה.
חתולה-אם בימים הראשונים אחרי לידה בדרך כלל לא מרשה לאף אחד להתקרב לגורים. מסתירה אותם, בלחץ, לפעמים אפילו נוהמת על הבעלים האהובים ביותר עליה. וקלמנטינה בעצמה נשאה את הגורים למקום שבו הריח של אדם ספציפי היה הכי חזק. בתמונת העולם שלה, האדם הזה לא היה איום. הוא היה חלק מההגנה. המשך של הדאגה שלה עצמה.
## מה קרה אחר כך
כששרון סיפרה את כל זה לאורי, הוא בהתחלה רק נהם משהו כמו "ממציאים שטויות". ואז השתתק לזמן ארוך והביט החוצה מהחלון, האצבעות שלו מתופפות לאט על משטח השיש, כאילו הוא סופר משהו שרק הוא יודע מה.
המשפחה הפסיקה להתווכח עם קלמנטינה. שמו בכניסה משטח שכיבה מרווח, ממש ליד מדף הנעליים. בפנים הכניסו חולצה ישנה של אורי — הוא לבש אותה כמה ימים במיוחד כדי שתספוג ריח. קלמנטינה ניגשה, הריחה זמן ארוך, שקלה. ולבסוף העבירה את הגורים לשם.
הנעליים חזרו סוף סוף לאורי. הוא ניקה אותן במטלית, בדק את הבטנה, והניח אותן בדיוק במקום שבו עמדו קודם ליד הדלת — כאילו רצה לוודא שהמקום שהיה שייך לגורים נשאר פנוי בשבילם, למקרה שיתגעגעו.
"עכשיו הוא לא מרפה מהגורים האלה," שרון סיפרה לי כשהכול כבר נרגע. "בכל בוקר בודק שהם אכלו, סופר אותם. אומר — אם היא הפקידה אותם בידיים שלי, אני אחראי עליהם. זה שלא סובל חתולים, כן."
לפני שסיימנו את השיחה היא הוסיפה עוד משפט אחד, בשקט, כמעט לעצמה:
"היא ראתה בו את מה שהוא עצמו לא הסכים להודות בו."
