היא ניתקה ופלטה אוויר. "אחותי רוצה לבוא בשישי."
יוני חייך לעצמו — לא חיוך אמיתי, אלא סוג של עיוות שרירי שמסמן שהמוח כבר עושה חישובי נזקים. שלושה שבועות עברו מאז המעבר. ארגזים טרם נפרקו, השטיח עדיין היה מגולגל בפינת הסלון, ועל אדן החלון עמדה כוס לימונדה שמיכל שכחה שם ביום ההוא, עם קשית שהתייבשה.
"מיכל," הוא אמר, "אנחנו עוד לא גומרים לפרוק. את בטוחה?"
"יוני, היא אחותי הקטנה. אני אחראית עליה מגיל שתים עשרה, כשאמא חלתה. זה לא נגמר סתם כי יש לי כתובת חדשה."
"זה ברור. גם הרפסודה של המדוזה הייתה משפחה, ועדיין צפו עליה רק שבועיים."
היא גלגלה לעברו מבט עייף. "היא תביא גם את איתן."
"בעלה." יוני דמיין את הג'יפ מיצובישי אאוטלנדר חונה על הריצוף החדש, שתי דלתות נפתחות במרץ, וקולות שמעירים על הצבע של התריסים. "תגידי, הדירה הישנה עדיין ריקה? אולי נעביר אליה את הביקורים."
"אני לא יודעת להגיד לה לא. היא מיד מתקשרת לאמא, ואמא אומרת שאני מפרקת את המשפחה. אני האחות הגדולה, יוני. תמיד הייתי זאת שמשלמת, שפותרת, שסוגרת חורים. אני לא יודעת להיות אחרת."
"אז להגיד 'כן' זה לבנות משפחה, אבל לתת לה להיכנס ולהרוס את הבית זה לחזק אותה. חוקי לוגיקה חדשים, כנראה לא למדתי בתיכון."
מיכל קמה, ניגשה אליו והניחה יד קרה על עורפו. "רק הפעם. בוא נראה איך זה הולך. אולי היא דווקא תופתע לטובה. אני… יש לי תוכנית בשבילה בכל מקרה. משהו שדחיתי יותר מדי זמן."
"אולי גם אמצא תלתן בן חמישה עלים בתוך הזבל האורגני," מלמל יוני, אבל הניח לה. "בסדר. שתגיע. אבל בלי להבטיח שאני אהיה פסל בדמות 'המארח המושלם'."
ביום חמישי מיכל בישלה קדירה ענקית של חמין, ויוני פינה את הארגזים מהסלון. בחצר, עץ הלימון כבר השיר עלים על השביל המרוצף. יוני גרף אותם הצידה בלי לחשוב. משהו בתוכו חרק, כמו ציר דלת לא משומן, אבל הוא הזיז את הקשב הצידה — כמו כולם.
בשעה ארבע בדיוק נחרה המכונית של נורית בחניה. הטורבו של המיצובישי שרק, ויוני שמע את הדלת אחורית נטרקת לפני שהמנוע כבה. נורית נחתה על השביל כמו חזאית מזג אוויר שמגלה ציקלון. חולצה צהובה־זרחנית, מכנסונים לבנים צמודים, וכפכפים שהשאירו עקבות חול על המדרגה. מאחוריה, איתן — גבר בשנות השלושים לחייו, זקן קצר, חולצת פולו — סחב על הזרוע האחת שקית עם צנצנות שנקשו זו בזו, ועל הזרוע השנייה מושב בטיחות לרכב, ריק.
"ואוו, אחלה ארמון!" הכריזה נורית, אבל לא בצורה של מחמאה. "רק חבל שאין שלט 'ברוכים הבאים'. טוב, נכנסנו."
"שלום," אמר יוני ועמד בפתח, חוסם חצי מהדלת. "תורידי נעליים?"
"עזוב, שטויות. ננקה אחר כך." נורית חלפה על פניו, הותירה מאחוריה פסיעה של בוץ יבש. איתן הניח את מושב הבטיחות ליד הדלת בזהירות, כמו מישהו שכבר למד מה קורה כשלא נזהרים, ונעל את הסנדלים ליד המזוזה. את רגליו הוא ניגב על השטיח בסלון.
"יופי," מלמל יוני לעצמו. "השטיח החדש. זה שקנינו לפני שבועיים."
בסלון נורית הסתובבה כמו עורב שחזר לתיבת תכשיטים. נגעה באגרטל, הרחיקה וילון, בחנה את כריות הספה. "מיכל, באמת? פרחים כאלה על הכריות? נראה כמו בית אבות בנתניה."
"לי הם דווקא מוצאים חן בעיניים," התגוננה מיכל.
"נו, טוב. העיקר שאת אוהבת." נורית צנחה לכורסה והניחה רגליים על שולחן הקפה. על השיש הלבן נותרה טבעת חול דקיקה. יוני שלף תחתית מעץ והגיש לה אותה בלי מילה.
נורית הרימה גבה. "מה זה?"
"תחתית. השולחן עדיין לא למד להתמודד עם רגליים."
איתן צחקק בלחץ, מנסה לגשר. "שמע, יוני, אל תהיה כבד. קניתם רהיטים, לא מוצג במוזיאון ישראל. תזמין בירה?"
"מגשית במטבח."
"נו, תביא." איתן השתרע לאחור, אבל הוריד את הרגליים מהשולחן כשראה את המבט של יוני. מישהו כאן, לפחות, ידע לקרוא חדר.
יוני שאף אוויר. ספר בליבו עד עשר. בעברית. ואז התחיל לספור גם ברוסית, ליתר ביטחון.
הם עברו לשולחן האוכל. מיכל הגישה את החמין, קוסקוס, סלטים. נורית דחפה מזלג לצלחת, עיקמה את האף. "מה זה, חמין צמחוני? איפה הבשר?"
"זה תבשיל של עדשים ובטטה," אמרה מיכל. "רציתי לנסות—"
"כן, ראינו. אתם תמיד מנסים. יוגה, אוכל בריא, דירה מעוצבת. ובסוף? אין ילדים. שקט כמו בבית קברות."
המזלג של יוני נעצר באמצע הדרך. לרגע הוא חשב שהאוויר בסלון הפך לסמיך כמו סירופ.
"נורית," אמר. "תשמרי את ההערות על ילדים למקום אחר."
"מה? למה?" נורית חייכה בחדות. "זה רק דאגה. אחותך כבר בת שלושים ושמונה, יוני. שלוש שנים ממני. הזמן דופק."
מיכל הניחה את המפית. לא בכעס. בתנועה איטית של מי שמכבה נר. "נורית, אני שלוש שנים גדולה ממך, ומאז שהיית בת עשרים ושתיים אני זאת שדואגת שיהיה לך גג מעל הראש. את זוכרת את ההסכם שחתמת עליי לפני שלוש שנים, כשלקחת ממני הלוואה לרכב הזה?"
נורית קפאה. הצבע הצהוב של החולצה שלה נראה פתאום חיוור מדי.
מיכל המשיכה, קולה אחיד כמו חוט תפירה: "מאה ועשרים אלף שקל. שמרתי את חוזה ההלוואה במגירה, כי חשבתי שיום אחד תרצי להחזיר בעצמך, בלי שאני אצטרך להזכיר. במקום זה שילמתי שכר דירה במקומך פעמיים, שילמתי לגן של איתן הקטן פעם, ועכשיו את יושבת אצלי בסלון ומטיפה לי על ילדים. אל תדברי איתי על זמן שדופק."
המילים נחתו כמו פטיש על זכוכית. איתן החליק בכיסא, ניסה למלמל משהו, אבל נורית כבר קמה, סומק מתפשט על צווארה. "את לא נורמלית! להעלות דבר כזה ליד השולחן?! יאללה איתן, קח ת'מפתחות, אנחנו עפים מפה."
יוני קם גם הוא. "אני חושב שזה רעיון טוב. הביקור נגמר."
"אתם משוגעים!" נורית חטפה את השקית, איתן דישדש אחריה עם מושב הבטיחות ביד אחת ונעל אחת בשנייה. "לא נבוא לפה יותר. תמותו לבד בבית המפונפן שלכם!"
"תקשיבי," הפעם זאת הייתה מיכל, עומדת זקוף, ידיה על גב הכסא. "הדלת הזאת נשארת סגורה עד שתלמדי לדבר כמו אחות, לא כמו מישהי שבאה לגבות חוב שלא לקחה על עצמה מעולם."
הדלת נטרקה. הרעש הדהד שלוש שניות.
שקט. סוג השקט שנח כמו צמר גפן אחרי פיצוץ. יוני ניגש לחלון, ראה את המיצובישי נעלמת ברחוב. על הכביש נשארה צמיגות קטנה של גומי. הוא לא זז. מאחוריו שמע את צעדיה הרכים של מיכל היישר לחדר העבודה.
הוא בא אחריה. היא ישבה מול המסך, אצבעותיה מרפרפות על המקלדת. אתר בנק הפועלים. ממשק מוכר, בלי רחמים. יוני רכן מעט וראה על הצג:
**העברה מתוזמנת: ₪120,000**
**מוטב: נורית לוי**
**תאריך ביצוע: 15.06**
"חיכיתי שהיא תבקש בעצמה," אמרה מיכל בלי להסתכל עליו. "חשבתי שאם אני פשוט אעביר לה את הכסף בלי מילה, בלי שהיא תצטרך להתחנן, אולי היא תבין סוף־סוף שאני לא הבנק שלה, אני אחות שלה. תיקנתי לעצמי מסלול חיסכון נפרד בשביל זה כבר שנה. רציתי שיהיה לה משהו לדירה, בלי החוזה, בלי הריבית שרשמנו כדי שהיא תתייחס לזה ברצינות."
יוני ראה רק את ידה הימנית לוחצת על "ביטול העברה". הודעה קופצת: **פעולה בוצעה בהצלחה.**
"מה את עושה עכשיו?" שאל יוני.
"סוגרת את הקופה." היא לחצה על חיפוש מוטב חדש. "אני מעבירה למקלט לנשים מוכות בראשון לציון. יש להם חסר, שמעתי בחדשות."
היא הקלידה סכום, מלמלה "ארבעים אלף", והקישה "שלח". המסך רעד קלות, ואז התעדכן.
יוני עמד דום. הוא הביט בצג, אחר כך באצבעות שלה — לא רועדות. "מאה ועשרים אלף," אמר. "זה בדיוק מה שחסכת לה לדירה. וזה בדיוק מה שהיא חייבת לך על ההלוואה."
"כן." מיכל קמה, לקחה את כוס הלימונדה הישנה מאדן החלון, ושפכה את תכולתה לכיור. "זה מה שהיא הייתה מקבלת מחר, במתנה. עכשיו היא תקבל שיחת טלפון מהבנק, ותבין שהחוב עדיין עומד."
הטלפון שלה צלצל. על הצג הופיע השם "אחות". מיכל החליקה את האצבע, רמקול.
הקול של נורית רותח: "מה עשית?! ההעברה שהייתה מתוזמנת נעלמה!"
"נכון," אמרה מיכל. "העברתי למקלט. נשים שבאמת צריכות גג. לא כאלה שיש להן בעל, רכב חדש, וגאווה שלא נותנת להן להגיד תודה."
"את לא תעשי לי את זה! אמא תשמע על זה! אנחנו נלך לבית משפט!"
"תלכי. שם תצטרכי להסביר לשופט למה חתמת על הסכם הלוואה לפני שלוש שנים ועד היום לא החזרת שקל, ובינתיים באת לבית שלי להגיד לי שהזמן שלי דופק."
הקו נדם. מיכל הניחה את המכשיר על השיש, המסך השחיר. יוני הוציא כוס נוספת, מזג קפה. הם יצאו למרפסת. האוויר היה קריר, ריח האקליפטוס בחצר התערבב בעשן קל של מנגל מהשכנים. על הרצפה ליד הדלת מונח כפכף קטן שכנראה נשמט ממושב הבטיחות של איתן הקטן — סנדל קרוקס ורוד, מידה 23.
יוני הרים אותו, החזיק אותו רגע בין האצבעות.
"אולי כדאי לשמור אותו בצד. הוא יחזור לקחת אותו, בסוף."
מיכל לא ענתה מיד. היא לקחה מידו את הכפכף הקטן, הניחה אותו על אדן החלון, ליד הכתם היבש שהשאירה כוס הלימונדה. "שיישאר שם. לתזכורת. שהפעם הבאה שהוא יבוא לכאן, זה יהיה כי רצו אותנו בבית, לא כי אמא הזמינה."
יוני הניח יד על עורפה, והיא נשענה אליו בלי מילה נוספת.
