בבוקר ההוא, השמיים מעל באר שבע נצבעו בכחול בוהק וכבר בשמונה וחצי הרגשתי את החום הכבד של סוף יוני עולה מהאספלט. רון יצא למרפסת עם ספל הקפה השחור שלו, התיישב על הכיסא הישן מעץ טיק, והדליק סיגריה. הוא שאף עמוק, הביט בעץ הלימון בחצר שהתחיל להתייבש בקצוות, ואז קרה הדבר.
הכדור הדם הקטן ההוא, שכנראה נדד אי שם בווריד, הגיע למקום הלא נכון. רון לא הספיק להוציא את העשן. הוא השעין את הראש לאחור, הניח את הסיגריה במאפרה הזכוכית שקנינו בכרמל, ועיניו נעצמו. ככה מצאתי אותו, שעה אחר כך, כשחזרתי מהסופר עם גבינת שמנת וחלה לשבת.
היינו יחד שתים עשרה שנה. יש לנו תאומים בני שמונה, יובל ואורי, וכלבה אחת. בובה. פיטבולית בת עשר, בצבע דבש ועם צלקת קטנה מעל העין, שתמיד ישנה למרגלות המיטה של רון. אחרי המוות, היא הפסיקה לאכול לשלושה ימים, ואז עברה לשכב באופן קבוע על הספל הישן שלו במרפסת. היא הייתה מניחה את הראש הגדול על הכפות ומביטה בשער, כאילו חיכתה.
עבדתי אז כמנהלת פרויקטים בחברת הייטק בפארק גב ים נגב, ואת הערבים העברתי במטבח המקום של "אמא". בישולים, שיעורים עם הילדים, כביסות. ניסיתי לא לחשוב. לא לדמיין מה היה קורה אילו הייתי מעירה אותו מוקדם יותר באותו בוקר. בלילות, הייתי נרדמת עם טלפון ביד, גוללת פיד בפייסבוק עד שהעיניים נסגרו והראש היה פנוי. אבל אז, תמיד, נכנסתי למיטה הריקה ומשכתי את השמיכה עד לסנטר.
שנתיים אחרי, בדיוק. סוף יוני, אותו אור לבן של בוקר. בובה, שכל הערב ישנה על השטיח בסלון, קמה בחצות. שמעתי את הציפורניים שלה על הרצפה, ואז את הנשיפה שלה כשהיא קפצה על המיטה. היא מעולם לא עשתה את זה קודם. התיישבה לידי, הניחה ראש על החזה שלי, ונרדמתי תוך שניות.
ושם הוא היה. רון. ישב מולי על הכיסא מהמרפסת, לבוש בחולצת הטריקו האפורה עם הכתם הקטן של צבע, מחייך את החיוך העקום הזה. התנפלתי עליו בחיבוק, הרגשתי את הידיים שלו, והתחלנו לדבר. סיפרתי לו על הלימודים של אורי, על החוג כדורגל של יובל, על השיפוץ הקטן במטבח. הוא הקשיב, החזיק לי את היד, ושאל אם אני עדיין מכינה מרק עוף בשישי. צחקתי. דיברנו כל הלילה, בלי הפסקה.
כשהתעוררתי, בובה עוד הייתה שם. ליקקה לי את האצבעות. מהר מאוד הבנתי: היא המפתח. היא באה אלי בלילה, נשכבה על החזה, ורק אז החלום הגיע. ניסיתי לפנק אותה, נתתי לה קוביות חזה עוף טרי, אבל היא לא שינתה את הרגליה. כל היום שכבה על השטיח ליד המרפסת, ישנה, זקנה ועייפה, ורק בחצות עלתה אלי למיטה.
עבר חודש. שלושים לילות של שיחות. של ליטופים. של תחושה שיש עוד זמן. בלילה השלושים ואחד, הוא נראה לי קצת שונה. יותר רחוק, אולי. הוא אחז בשתי הידיים שלי, הביט בי ישר ואמר:
"זאת הפעם האחרונה, אהובתי."
הלב שלי קפא. "מה? לא! אל תגיד לי את זה. תישאר, אני לא מוכנה."
החזקתי חזק. הוא חייך, הרים את היד והניח לי אותה על הלב.
"את צריכה להמשיך. לא לחיות בתוך התאריך הזה. לי זה כואב לראות אותך ככה. תני לעצמך סיכוי."
הוא התקרב, נישק את המצח שלי, וזהו. נעלם. האור בחדר התחלף, וזה היה רק אני, והסמארטפון על השידה.
בבוקר, אחרי שהילדים עלו על ההסעה לבית הספר, עמדתי בסלון והרגשתי את השקט הזה. משהו היה חסר. הסתובבתי. שטיח המרפסת היה ריק. בובה לא הייתה שם. הפכתי את הבית. חיפשתי בארונות, מתחת לשולחן, בפינת האוכל. לבשתי סנדלים, מכנסי ברמודה, ויצאתי החוצה. הלב דפק בחוזקה. סרקתי את הרחוב. השכנה ממול, מזל, שאלה מה קרה, ואני רק סיננתי "הכלבה". ירדתי לפארק הקטן ליד בית הכנסת, קראתי בשמה. שום דבר.
חזרתי לבניין, ישבתי על המדרגות בכניסה. הראש נפל לתוך הידיים. איך אסביר לתאומים? מה אגיד להם, שעוד יצור אהוב פשוט נעלם? הרגשתי דקירה בבטן, מין חוסר אונים כזה, כמו לנסות להדק חיבורי מים ביד חשופה.
ואז הרגשתי מבט. הרמתי את הראש. משמאלי, במרחק של מטר, ישב מישהו. גבר בשנות השישים המאוחרות שלו, כולו שיער שיבה, פנים פתוחות, לבוש חולצה לבנה פשוטה. הוא היה כפוף, מביט על משהו בברכיו. הסתובב קצת, ואז ראיתי מה יש לו בידיים.
גור. זעיר, שחור לגמרי, נאחז במכנסי הג'ינס שלו בטפרים קטנטנים.
"מצאתי אותו פה, מתחבא", אמר האיש. "לא יודע של מי הוא. טיפס לי על הרגל, ולא יורד."
אני קמתי. ניגשתי אליו בלי לחשוב.
"תן לי."
האיש הביט בי במבט מופתע, אבל לא שאל שאלות. הגור, רך כמו כדור צמר, עבר אלי. הרגשתי את הלב שלו דופק, מהר, בתוך כף היד שלי. קול קטנטן בקע ממנו.
"בוא", אמרתי לאיש, והצבעתי על דלת הכניסה. "יש עוגת תפוזים. וקפה הפוך. קח."
הגור נרדם לי ביד תוך כדי שאני סידרתי ספלים. היה לו אותו מבט ערני, וישן בדיוק בתנוחה שלה. חשבתי על השם שלו, אקרא לו "צל", אולי "סמבה". נותרתי שתוקה. האיש לגם מהקפה, חייך אלי, ושאל איך קוראים לי.
***
כמעט שנתיים עברו מאז. יובל ואורי סיימו כיתה ו'. הגור, שגדל לכלב בוגר וחסון, ישן על הספל הישן במרפסת, בדיוק כמו קודמתו. ומה שלא סיפרתי לאף אחד אז באותו הבוקר על המדרגות – מה שדחף אותי לקום ולגשת אל האיש – היה עניין טכני. כמה ימים אחרי, בזמן שחיפשתי את תיק החיסונים הישן של בובה, מצאתי בתוכו חשבונית. היא פשוט נחה שם, מקופלת, מתחת למזרן שלה. מסתבר שחודשיים לפני מותו, רון לקח אותה לווטרינר בפעם האחרונה, לבדיקת דם ושתן. על הטופס, בכתב ידו, רשם הווטרינר: "מצב מתדרדר. כנראה גידול מתקדם. נותרו שבועות בודדים." בתאריך המדויק, חודש לפני שהגור הופיע, בובה הפסיקה לאכול.
