נכנסתי לשטח של העמותה בחיפה כשהשמש כבר ירדה לכיוון הים. ביד אחת החזקתי רצועה חדשה, בשנייה תיק עם חטיפים לכלבים. הכל היה מתוכנן בראש: אני פותחת את הדלת של התא, הכלב הזה — ג'אז, מטיס מעורב עם פרצוף רגוע שראיתי בתמונה — ניגש אליי, ואנחנו נוסעים הביתה לנתניה. כבר דמיינתי את הבוקר הראשון, כשנתעורר מול הפרדס שמאחורי הבניין.
דפנה, המתנדבת, גררה את הבריח הצידה.
ג'אז עמד על הבטון. הוא לא זז. הזנב נשאר למטה. הראש היה מופנה הצידה, כאילו מישהו אחר עמד שם בפינה.
— הוא ככה תמיד? שאלתי.
— לא תמיד, אמרה דפנה. — הוא פשוט… נראה מי אתה.
ניסיתי לקרוא לו. קראתי בשם, שלפתי חטיף, פתחתי את השקית כך שישמע את הרשרוש. שום תגובה. הוא העיף בי מבט אחד, קצר, וחזר להביט לפינה. משהו שם משך אותו חזק יותר מכל חטיף.
הלכתי כמה צעדים פנימה. רצפת הבטון הייתה קרה, למרות אוקטובר. בפינה, דחוק אל הקיר, ישב גור. קטן, רזה, עם צלעות שנראו דרך הפרווה. הוא רעד, אבל לא קרוב לג'אז. הוא ישב קצת מאחוריו, כמעט מתחת לכף רגלו.
ג'אז נשכב. הוא הניח את הראש על הכפות. הגור נרגע מיד, הפסיק לרעוד.
— זה לא היה בתוכנית, אמרתי לדפנה. — באתי בשביל כלב אחד.
— אני יודעת, היא אמרה. — רוב האנשים באים בשביל כלב אחד.
הסתכלתי על הדירה שלי בראש — שני חדרים בקומה שלישית בלי מעלית, בלי חצר. חוזה השכירות אסר "בעל חיים" בלשון יחיד, ובעל הבית שלי, אבנר, כבר התלונן פעם על נביחות של שכן. שקלתי להתקשר אליו במקום, לשאול אם יש בכלל סיכוי לשני כלבים בדירה כזאת. הטלפון היה בכיס, אבל לא הוצאתי אותו. ידעתי מה הוא יגיד.
— את יכולה לקחת רק את הגור לבד? שאלתי את דפנה. — אולי הוא יסתגל.
— אפשר לנסות, היא אמרה בזהירות. — אבל תראי אותו.
הגור, בלי הג'אז נוגע בו, כבר התחיל לרעוד שוב, כאילו החום שנעלם מהגוף הגדול לידו לקח איתו גם את השקט. הוא נדחק אחורה אל הקיר, עד שהזנב שלו נגע בבטון הקר.
— ובלי הגור? שאלתי. — ג'אז לבד יסתגל?
דפנה לא ענתה מיד. — הוא לא אכל שלושה ימים כשניסינו להעביר אותו לכלוב אחר, לרגע, כדי לנקות. הפסיק לגמרי. חזר לאכול רק כשהחזרנו אליו את הגור.
עמדתי שם עם הרצועה החדשה ביד, זו שקניתי בשביל כלב אחד, וחישבתי מספרים בראש — 850 שקל זה כבר הרבה יותר ממה שתכננתי להוציא, ועכשיו זה יהיה כפול, פלוס מזון, פלוס חיסונים, פלוס אולי בעל בית שיגיד לא. הוצאתי את הטלפון, פתחתי את השיחות האחרונות, את השם של אבנר. האצבע רחפה מעל המסך.
הג'אז הרים את הראש והביט בי. לא בקערה, לא בחטיף ביד שלי — בי. ואז החזיר את הראש לגור, בתנועה שנראתה כמעט כמו הגנה.
כיביתי את המסך.
— אני יכולה לקחת את שניהם? אמרתי.
דפנה חייכה, לא בהפתעה — פשוט אישור למשהו שכבר ידעה.
— קיווינו שתשאלי. אבל לא רצינו ללחוץ.
— ומה עם השכירות? מלמלתי לעצמי יותר מאשר אליה. — אני אסתדר. אני חייבת להסתדר.
בדלפק הקבלה מילאנו טפסים. כרטיס האשראי חייב ב־850 שקל — חיסונים לגור, סירוס לג'אז, ושבב לשניהם. הסתכלתי על הסכום על גבי הקבלה יותר משנייה אחת. זה היה יותר ממה שהתכוונתי להוציא באותו חודש, וידעתי שאצטרך לוותר על משהו — אולי על הטיול שתכננתי לאילת בחנוכה. אבל אז ראיתי איך הג'אז קם לאט כשפתחתי את התא שוב, הסתובב אל הקטן, חיכה לו שיתרומם על רגליו הדקות, ורק אז צעד החוצה. צעד ראשון, ביחד.
בדרך לרכב הלכו שניהם צמודים. הגדול — בקצב איטי, הקטן — כמעט רץ. פתחתי דלת אחורית. הג'אז קפץ ראשון, התיישב בפינה. הקטן טיפס אחריו, שנייה של היסוס, והתיישב לידו. ככה נסעו שישים קילומטר עד הבית, כשהראש הקטן מונח על הכפה הגדולה.
בכניסה לנתניה, ברמזור ליד התחנה המרכזית, שמעתי מאחור נשימה עמוקה. הסתכלתי במראה. שניהם ישנו.
הדירה חיכתה חשוכה. הדלקתי אור בסלון, הנחתי את שתי הקערות על הרצפה — אחת שקניתי מראש לג'אז, אחת שהעמותה נתנה בשביל הגור, עם קצת מזון יבש מאותה שקית שדפנה תחבה לי ליד היציאה. הג'אז אכל לאט, בלי למהר, והגור עמד לידו ולא נגע בקערה שלו עד שהגדול לא סיים.
בלילה פרסתי שתי שמיכות ישנות על הרצפה ליד המיטה שלי, אחת לכל אחד, כמו שדפנה הציעה בטלפון — "כדי שתראי אם הם צריכים להיות ביחד או לא, בבית שלך, לא רק שם." כיביתי את האור וחיכיתי.
תוך דקות שמעתי גרירה על הרצפה. לא הדלקתי אור. רק הקשבתי. הגור זחל מהשמיכה שלו אל השמיכה של הג'אז, ואז השקט חזר. בשתיים בלילה התעוררתי לרגע מקול קטן, כמעט בכי, ואז שקט שוב — הג'אז, כנראה, זז קרוב יותר.
בבוקר, כשקמתי, שתי הכפות היו על שמיכה אחת. הגור ישן עם הראש בתוך הצוואר של הג'אז. לא הפרדתי אותם.
דפנה שלחה הודעה בשבע בבוקר: "הם אכלו?"
צילמתי את שתי הקערות, ריקות, ומתחתיהן שתי הרצועות מונחות זו לצד זו על הרצפה — זו שקניתי בשביל כלב אחד, וזו שקיבלתי מהעמותה בשביל שניים. שתיהן היו כבר בשימוש.
