ביום שמשכתי מהחשבון 3,800 שקל במזומן, שיקרתי למשה לראשונה זה ארבעים שנה. אמרתי לו שאני צריכה כתר לשן. בפועל, ירדתי ברחוב הרצל, עברתי ליד הפלאפל בפינה, ונכנסתי לבית ספר לנהיגה עם שלט דהוי.
אני בת שישים ותשע. משה בן שבעים ושש. גרים בחיפה, על צלע הכרמל. מהמטבח רואים את הנמל. כל החיים הוא הסיע אותי. סוזוקי ויטארה מודל 2010. משה עבד במחסן בנמל, יצא לפנסיה, אף פעם לא רצה שאגע בהגה. "את לחוצה מדי. את לא מזהה תמרורים. על הכביש צריך תגובות מהירות." האמנתי. כשהייתי בת שלושים, רציתי להירשם. הוא צחק. ירדתי מזה. עד גיל חמישים הפסקתי לחשוב על זה. השתכנעתי שאני לא מסוגלת.
הוא הסיע אותי לסופר, לרופאה, לאחותי בנווה שאנן. אם הוא לא יכל או לא רצה — חיכיתי לאוטובוס או ביטלתי. הוא אהב שאני תלויה בו. לא אכזריות כל יום, פשוט נוח לו שאני מבקשת.
לפני שלוש שנים התחילו לו בעיות ראייה. גלאוקומה. אחר כך סחרחורת בנהיגה, ושריטה של מכונית בחניון. הרופא: "עד שתסיים בדיקות — בלי נהיגה." משה כעס. סירב להאמין שזה זמני. המכונית עמדה בחניון. חתול של השכנים ישן על מכסה המנוע. נסיעה לבית חולים — מונית. קנייה גדולה — 30 שקל משלוח. ביקור אצל אחותי — שעתיים וחצי באוטובוסים עם החלפה במרכזית המפרץ.
משה התחיל לכעוס עליי. כאילו אני אשמה. "היית צריכה ללמוד לנהוג," אמר ערב אחד, בלי להסתכל עליי. שאלתי: "מה?" הוא חזר. הזכרתי לו: "ארבעים שנה אמרת שאני לא מסוגלת." הוא משך בכתפיים: "לא היית צריכה להקשיב."
באותו לילה לא ישנתי. בארבע לפנות בוקר קמתי, הכנתי קפה, החלטתי: אני נרשמת. בבוקר עמדתי מול הדלת. רות, מורה בשנות החמישים, אמרה: "את לא הראשונה שמתחילה בגיל הזה." שילמתי 3,800 שקל. לא סיפרתי לאף אחד.
התאוריה הייתה סיוט. התבלבלתי בין זכות קדימה לעקיפה. נכשלתי במבחן התאוריה — שתי טעויות. ישבתי בשירותים ובכיתי. רציתי לוותר. רות דפקה בדלת: "צאי. נוסעים." בפעם השנייה עברתי. המעשי היה קשה יותר. בעלייה ברחוב דרך צרפת, המנוע נכבה. מאחורי צפרו. רות: "תעזבי את הצופרים. תנשמי. שחררי קלאץ' בעדינות." אחרי שלושה חודשים עברתי ניסיון ראשון. הבוחן, בחור עייף, אמר: "מזל טוב." התיישבתי על ספסל, הרגליים רעדו.
חזרתי הביתה בסביבות שתיים. משה ישב מול הטלוויזיה. הוצאתי מהתיק את הרישיון הזמני, הנחתי לו על הברכיים. הוא הרים את המסמך, הסתכל בו ארוכות. "מה זה?" — "רישיון נהיגה שלי. אני נוהגת עכשיו." הוא לא האמין. "את? לא יכול להיות." לקחתי את המסמך, הכנסתי לכיס. הוצאתי מכיס אחר את מפתחות הרכב. "החל ממחר, הרכב רשום על שמי. שילמתי על הביטוח 1,180 שקל. אתה בפוליסה כנהג משני, בלי היתר — הרופא אסר." משה החוויר. פתח את הפה. לא יצאו מילים. עברתי למטבח, מזגתי מים מהקנקן. "אם תרצה, אסיע אותך מחר לרופא. אבל על ההגה אתה לא תשב."
למחרת הוא ביקש שאסיע אותו לחוג גמלאים. נסענו בשתיקה. בחניון, חבר שלו גדעון שאל: "מי הנהגת?" משה ענה בלי להסתכל: "היא למדה מאוחר, אבל למדה." זה היה המשפט הכי קרוב להתנצלות שהוא מסוגל.
כעבור שנה, כשפיניתי ארון מסמכים בחדר העבודה שלו, מצאתי קבלה מ-1995 על תשלום לייעוץ אצל ד"ר לוי, חבר שלו. לידה — חוות דעת רפואית שבה נכתב שאני לא כשירה לנהוג בשל נטייה לפאניקה. מעולם לא נבדקתי אצל ד"ר לוי. בערב הנחתי את הנייר על השולחן, מול הקפה שלו. הוא הביט. אמרתי: "הייתי היום אצל ד"ר לוי. הוא לא זוכר אותי." משה קיפל את הנייר לשניים, הכניס לכיס החולצה, קם.
