עשרים חבילות זרעים אספתי מהמדף, כמעט בלי להסתכל. נוריות, לוע-ארי, פטוניות, ציפורניה – כל מה שבא ליד. בקופה, המוכרת הצעירה העבירה את החבילות הצבעוניות וזרקה "יש לך גינה גדולה?" אמרתי לה: חצי דונם. היא שרקה בשקט והמליצה לקחת גם שק דשא, אם אני כבר הופכת את השטח לפארק. חזרתי פנימה ולקחתי שק של חמישה קילו "דשא רגיל". באוטו – סוזוקי אלטו 2008 שקנינו עוד לפני הפנסיה של יעקב – ישבתי עשר דקות בלי להניע. בהיתי בחבילות הזרעים המפוזרות על המושב, וחשבתי: נו, לאה, נדפקת. עכשיו באמת עפת על עצמך.
הייתי אז בת 64, פנסיונרית טרייה, אחרי ארבעים שנה במחלקת הכספים של מועצה אזורית. כל החיים שלי עברו במספרים: תקציבים, דוחות, התאמות. את הגינה שליד הבית במושב קנינו לפני עשרים ותשע שנים. יעקב, בעלי, גדל במשפחה חקלאית בגליל ושם למד דבר אחד: אדמה לא שומרים לעצמך. אדמה מחלקים. וכך, מהיום שהגענו למושב, הוא הפך את חצי הדונם שלנו לבסיס הספקה לאחותו רינה ולעוד כמה קרובים. עגבניות, מלפפונים, פלפלים, חצילים – הכול בכמויות מסחריות. הוא היה מגיע למשפחה עם ארגזים, עם שקים, עם ארגזי קלקר מלאים. שבע שנים הייתי מכונת גינון. בימי שישי הייתי שבה על הברכיים, מושכת עשבים שוטים ביד, סוחבת צינור, קטפה זחלים מהחצילים – אחת-אחת, לפי הפקודה של יעקב, שלא סמך על שום רעל.
בחורף שעבר האצבעות התחילו להתנפח. ראומטולוג בקופת חולים אמר: "תורידי עומס. המפרקים לא עומדים בזה". חזרתי הביתה, פתחתי את מחברת החשבונות הישנה ולקחתי מחשבון. בפינה השמאלית רשמתי את כל מי שקיבל תוצרת. מימין – משקל משוער. יצא 380 קילו בשנה, מתוכם אולי 80 קילו בשבילנו. כל השאר – לרינה ולמעגל שלה. רינה, אחותו של יעקב, גרה ברעננה, בדירה עם מרפסת שמש. היא מעולם לא הופיעה לעזור בגינה. הטלפון שלה הגיע תמיד באוקטובר: "נו, מה עם העגבניות? שלכם הכי טעימות". בערבים הייתי נרדמת עם זמזום בעמוד השדרה, ידיים רועדות. יעקב היה אומר "עבודה קשה זה בריא", וממשיך לארוז ארגזים.
באמצע מרץ החלטתי לסגור את הבסטה. לא התייעצתי עם אף אחד – ברור מה היו אומרים לי. נסעתי למשתלה במושב השכן, וביקשתי מהמוכרת, שקראו לה ענבר, ארבעים שתילים של צמחים רב-שנתיים. לבנדר, אגפנתוס, חבצלת חוף, גרברה, ליריופה. ענבר שאלה: "את פותחת עסק?" עניתי: "לא. אני סוגרת אחד".
יעקב נסע לשבוע לעזור לאח שלו בשיפוץ בפתח-תקווה, והזמנתי את השכן מוטי עם הטנדר הישן שלו. שילמתי לו מאה וחמישים שקל, וביום אחד הבאנו הכול. החבאתי את העציצים מאחורי החממה הרעועה, כיסיתי ביריעות וחסמתי בלבנים. מבחוץ זה נראה כמו ערימת גרוטאות. נותרה בעיה: חצי דונם חרוש, מוכן לשתילת עגבניות. לקחתי את חפירה, ובמשך יומיים הפכתי רבע מהשטח. לבד. בערב הזרועות רעדו כאילו עברתי מרתון. סימנתי ארבע ערוגות גדולות, תחמתי באבני שפה, שתלתי את הרב-שנתיים. מסביב פיזרתי זרעי דשא.
יעקב חזר ביום חמישי בצהריים. אני עמדתי בחצר עם מזלף, מנסה להיראות רגועה. הוא יצא מהאוטו, נשען על הדלת והסתכל. שתק. אחרי דקה אמר בקול נמוך: "איפה חלקת העגבניות?" הנחתי את המזלף. "חצי מזה יהיה עגבניות. לנו יספיק. השאר – ערוגות ודשא". הוא התיישב על סף הדלת. לא צרח, לא השתולל – פשוט ישב, כמו בלון שהתרוקן. "את מבינה שלרינה יגיע פחות?" "רינה יכולה לקנות עגבניות בסופר", אמרתי. "היא רגילה לשלנו. של החנות לא טעימים לה". "יעקב, רינה לא עבדה באדמה הזאת מעולם. בשבע שנים היא לא באה אפילו פעם אחת לעזור. היא מתקשרת רק בסתיו לשאול מתי לארוז". הוא בהה בערוגות. "אבא שלי ביקש ממני לדאוג לה," מלמל. "אני יודעת. אבל הידיים שלי לא יכולות יותר," הושטתי את כפות הידיים – האצבעות עדיין נפוחות. "בחורף אני לא מצליחה לסגור רוכסן. כל אביב אני מפחדת. אתה שמעת אותי פעם?" הוא הניד בראשו, לא ממש בתשובה, יותר כמי שמנסה להטמיע משהו.
עבר שבוע בדממה. אנחנו כמעט לא דיברנו. הוא טיפל בחלקת העגבניות שנותרה, אני טיפלתי בפרחים. בוקר אחד, כשהלבנדר הוציא גבעולים סגולים, הוא נעצר ליד הערוגה, נגע בעלה, הריח את האצבעות. "יפה," אמר חרש. לא "יבול טוב" או "צפוף", אלא "יפה". המילה הזאת לא נאמרה בגינה שלנו מעולם.
הטלפון מרינה הגיע בשבוע השני של יוני. הייתי לבד, יעקב נסע לקניות. "תסבירי לי מה קורה אצלכם," הקול שלה היה יבש. "יעקב אמר ששתלתם חצי. מה אני אעשה בחורף?" "רינה, תקני בשוק. קיץ, מחירים נמוכים". "זאת לא אותה עגבנייה. שלכם בלי ריסוס, טעם של פעם." "אני לא יכולה יותר. הרופא אסר עליי מאמץ." שקט בצד השני. חשבתי שהיא תדבר על חובה משפחתית, אבל היא אמרה: "את תמיד היית אחת שקשה לה. את מנצלת את זה שיעקב רך." לא עניתי. ניתקתי. לא העלבתי – פשוט לא נשארו לי מילים.
עד אמצע יולי הערוגות התפוצצו. חבצלות כתומות, גרברות אדומות, הלבנדר – דבורים זמזמו, הדשא עלה כמו שטיח. ביום שישי אחד, קמתי מוקדם, הכנתי קפה במטבחון, והתיישבתי על ספסל עץ שהבאנו מהמחסן. רק בהיתי. לא רטנתי, לא ספרתי יבולים. בשקט של בוקר, הרגשתי איך הכתפיים נופלות למטה.
בסוף יולי באו האורחים. רינה ובעלה, ועוד אחיין אחד. הם רגילים לשולחן ערוך ולסיור בחממה, עם חלוקת הבטחות לסתיו. רינה יצאה לחצר, ראתה את הגינה החדשה וקפאה. "ואיפה השדה?" "חצי," אמרתי. היא הסתובבה לאח שלה. "יעקב, נתת לה להרוס? לשתול פרחים? יש לך משפחה!" יעקב עמד ליד המנגל עם שיפודים. "רינה, זאת הגינה שלה לא פחות," אמר. "נו, טוב," היא פלטה, "אבל בחורף אל תבואו אליי למלפפונים חמוצים שלי." "לא נבוא," אמרתי. המבט שלה דהה. הבנתי שזה לא באמת משנה. החמוצים שלה לא שווים אצבע נפוחה.
בספטמבר קטפנו את העגבניות. הפעם – 120 קילו. לא 400. יעקב חילק בקרטונים, שום דבר לא נשלח לרעננה. הוא חזר מהשדה, מניח דלי עגבניות, ועיניו ננעצו באגרטל פרחים שהנחתי על אדן החלון. ניגש, הרכין את ראשו מעל לפרחי הגרברה – אין להן כמעט ריח, אבל הוא נשם עמוק, נשם שוב. "טעיתי," מלמל. מזגתי לו תה, הושטתי צלוחית עם עוגיות.
בסוף אוקטובר, כשכיסיתי את הערוגות בקש, הוא בא עם שני ספלי תה. התיישב לידי על כיסא פלסטיק. "חשבתי," אמר, "אולי נשתול באביב שיח בוגנוויליה ליד הגדר?" לגמתי. "בוגנוויליה זה טוב. אבל את הבור תחפור לבד. אני את מכסת החפירות שלי השלמתי." הוא חייך – זווית שפה קטנה, אבל מספיק.
חצי שנה אחר כך, באביב, חיפשתי ניירת לצורכי מס. שלפתי תיקייה ישנה של יעקב, כזו שמונחת מאחורי הארון. בין הקבלות מצאתי דף חשבון בנק – העברה חודשית קבועה על סך 750 שקל לרינה, כל חודש, במשך כמעט עשור. הנושא: "עזרה לשכירות". הבנתי שהפרחים שלי לא רק שחררו את הידיים – הם שחררו אותו גם מהצורך לקנות את שתיקתה. את הדף השארתי על השולחן במטבח, ליד קופסת הזרעים הריקה. יעקב מצא אותו בערב. לא דיברנו על זה. פשוט למחרת, הוא שאל אם אפשר להזמין עוד שק דשא.
