ביום חמישי, בעשר וחצי בלילה, שמעתי מפתח מסתובב במנעול. לא ציפיתי לאורחים, וידעתי שרק לאדם אחד יש מפתח חירום. הדלת נפתחה, ורועי עמד שם עם שני בנים, דביר ויאיר, כל אחד מהם אוחז תרמיל ובידיו של בעלי – שתי מזוודות גדולות, כמו לקראת הגירה.
"מה הבאת לבית שלי?" שאלתי, ושמרתי על קול שקט. "סיכמנו שהילדים מהנישואים הראשונים גרים אצל מיכל, לא אצלנו. והם באים בשבת, לא ביום חמישי."
רועי נדחף פנימה בלי לבקש רשות, הניח את המזוודות במסדרון וסינן: "הנסיבות השתנו. חודש, אולי חודשיים."
"אולי שלוש?" הנחתי את הטלפון שלי על השידה והושטתי יד לבנים. "בואו, יש לגו בסלון. תשחקו קצת בזמן שאני מדברת עם אבא."
הם הלכו. סגרתי את דלת הסלון ונעמדתי מולו. "רועי, ברצינות? יום חמישי, בלי טלפון, מביא ילדים ושתי מזוודות – ומודיע לי?"
"הם הבנים שלי!" הוא התחיל לצעוד הלוך ושוב. "מה את רוצה, שהם יישנו ברחוב?"
"מעניין. כשהתחתנו, חתמת מולי שאתה מסכים: הילדים נשארים אצל מיכל בכל ימות השבוע, ואתה בא לבקר כמה שאתה רוצה. היה הסכם. מה קרה? נגמר לך הזיכרון?" לא חיכיתי לתשובה. הרמתי טלפון וחייגתי לחמותי, שושנה.
"אל תתקשרי לאמא שלי," הוא לחש, ופתאום החוור.
"למה? קיבלת החלטה לבד – אולי גם היא לא יודעת שהפכה לסבתא במשרה מלאה?"
שושנה ענתה אחרי צלצול אחד. "ליאורה, מה קרה? השעה מאוחרת."
"תגידי, את יודעת שרועי העביר אלינו את דביר ויאיר? סופית. עם כל הציוד."
שתיקה. ואז קולה הנדהם: "לא ידעתי כלום. איך סופית?"
"שתי מזוודות, והמשפט 'חודש, אולי חודשיים'. אני שואלת – תוכנית משפחתית מסודרת, או אילתור של הבן שלך?"
המשכתי לדבר, אבל עם כל מילה הלחץ שלי גבר. "אני צריכה את הכתובת של מיכל. רוצה להבין למה היא העבירה אלינו את הילדים בלי להודיע לי."
שושנה נתנה לי את הכתובת, בקול שבור. "כרמל 14, דירה 6. ליאורה, תחשבי פעמיים."
"אני חושבת בדיוק כמו מנתחת. תודה."
ניתקתי. רועי עמד עם הגב לקיר, ידיו רועדות קלות.
"את לא צריכה את הכתובת שלה. אל תתערבי."
"אני לא צריכה? הילדים במיטה שלי, אוכלים את האוכל שלי, מציירים איתי בסופי שבוע – ואתה 'יוצא עם חברים'. אגב, אמא שלך לא ראתה אותך כבר שלושה סופי שבוע. איפה אתה באמת מבלה?"
"זה לא עניינך!" הוא כמעט צעק.
"נכון. בדיוק כמו שהבית שלי איננו עניינך." התקדמתי אליו. "בוא נסגור את הלילה, הילדים עייפים. תישן איתם בסלון, מחר נמשיך."
הוא השפיל מבט. ידעתי שהוא יודע – הנקודה שבה הוא נלכד.
למחרת בבוקר הוא התארגן בלי להסתכל עליי. "אני חייב לצאת. יש לי פגישה."
"בטח. תמיד יש לך פגישה." חיכיתי חמש דקות אחרי שהדלת נטרקה, הלבשתי את דביר ויאיר, ולקחתי אותם אל שושנה. חמותי פתחה את הדלת, ראתה את הנכדים, ומיד הבינה.
"בואו, חמודים, סבתא הכינה פנקייקים." היא משכה אותם פנימה, ואז אחזה בידי. "ליאורוש, תסלחי לו. הוא מבולבל."
"תני לי את הכתובת המדויקת. אמרת 'כרמל 14' – איזו דירה?"
"דירה 6, קומה שלישית. אבל אל תעשי…"
"לא עושה כלום. רק מוודאת משהו."
נסעתי באוטובוס 17 משכונת נווה שאנן לכיוון מרכז הכרמל. הרוח מהים העיפה עליי ריח של אצות מהנמל. מול בית מספר 14 עמד עץ תפוזים קטן בעציץ סדוק, ועל המדרגה הראשונה ישב חתול אפור שכרסם שארית פלאפל ישן.
עליתי לקומה השלישית. דלת מספר 6. לחצתי על הפעמון. שמעתי צעדים, ואז – דממה. הדלת נפתחה באיטיות, ורועי עמד מולי. בלי חולצה מכופתרת, בידיו שתי שקיות אשפה, פניו קפואות. מאחוריו, במסדרון, תלה מעיל נשים מוכר לי היטב – מעיל החורף הכחול של מיכל, שראיתי עליה פעם באסיפת הורים.
לא הוצאתי מילה. הסתובבתי וירדתי במדרגות.
"ליאורה, חכי! אני רק עזרתי לה עם ברז שהתקלקל! נשבע לך!"
הקול שלו התנפץ על קירות חדר המדרגות. המלמולים נבלעו כשסגרתי את דלת הבניין מאחוריי. בחוץ, נעמדתי ליד התפוז, הוצאתי את הטלפון שלי והתקשרתי למנעולן.
אחר הצהריים הגיע אלי גולן, מנעולן ותיק שמכיר חצי משכונת הדר. "תחליפי צילינדר, גברת?" הוא שאל והביט בדלת.
"כן. תשים אחד חדש. מפתחות – רק לי." שילמתי לו 480 שקלים, לקחתי את הקבלה, וביקשתי ממנו לקחת איתו את הצילינדר הישן.
רועי חזר בערב, בדיוק כשדלקה מנורת הלד הצהובה בחדר המדרגות. שמעתי אותו מנסה להכניס מפתח. שלוש דקות של שקשוקים. ואז דפיקות אגרוף על הדלת.
"ליאורה! תפתחי! זה הבית שלי!"
נעמדתי מאחורי הדלת הסגורה, מחזיקה בתיקייה עם חוזה הקנייה של הדירה – הרשום על שמי בלבד, עוד לפני הנישואים.
"רועי, הדירה שלי. ואתה בחרת לגור אצל מיכל. לא תחזור לפה."
"זאת דירה של שנינו! יש לי זכויות!"
"יש לך זכויות על השקרים שלך. על החודש-חודשיים. על הפגישה שהייתה דווקא אצלה." שמרתי על קול אחיד. "מחר אגיש בקשה לצו הרחקה. בינתיים, חפציך האישיים בקרטון בתחנת האוטובוס למטה."
"את לא תעשי לי את זה! יש פה הילדים שלי!"
"הילדים יכולים לראות אותי בשבת. אצלי, כשאני אזמין אותם. לא אצטרך אותך כמתווך. וברשותך, כל התשלומים שהוצאתי השבוע על אוכל ועל חשמל – 1,100 שקל, אגיש כתביעה קטנה. תתוודע להחלטה בהמשך."
הוא צעק משהו על "עורך דין" ו"בית משפט", אבל המילים התעמעמו מאחורי הפלדה של הדלת החדשה. למחרת בבוקר, עו"ד עינת כהנא כבר המתינה לי בכניסה לבית המשפט לענייני משפחה, תיקייה דקה בידה.
"יש לך את כל המסמכים?" שאלה, ואני הנחתי את החוזה, תצלום תעודת הזהות וצילום הודעת וואטסאפ של שושנה.
"יש. תראי, 14 שנה צלחתי איתו. נגמר."
השופטת הוציאה צו ארעי האוסר על רועי להתקרב לדירה למשך 30 יום, וקבעה דיון לעוד חודש. כשהלכתי הביתה, עליתי שוב על 17, אבל הפעם ירדתי בתחנה מול הים. החתול האפור כבר לא היה שם, אבל התפוז עדיין עמד.
עברו ארבעה חודשים. רועי חתם על הסכם גירושין בלי הרבה ברירה, והשתקע בדירתה של מיכל. דביר ויאיר הגיעו אליי בשבתות, ציירנו על דפי בריסטול ישנים, ועל המקרר ציירתי מגן דוד קטן בשבילם. מפתח הדירה החדש נשאר אצלי, כפול, בתוך קופסת פח שהבאתי מחנות בשוק תלפיות.
חצי שנה אחר כך קיבלתי מעטפה חומה בדואר רשום. בפנים היה העתק מפסק הדין הסופי: התביעה של רועי לזכויות בדירה נדחתה, והוא חויב בהוצאות משפט – 4,200 שקלים. ישבתי עם הדפים על שולחן המטבח, ובאותו רגע צלצל הטלפון בסלון. יאיר, בקול דק שעדיין לא התרגל לשאלות גדולות, שאל אם יוכל לישון אצלי גם ביום שישי, "כי אבא ומיכל נוסעים, ואני לא רוצה להיות אצל אף אחד אחר."
"תבוא," אמרתי לו, "אני אכין לך את המיטה ליד החלון."
סגרתי את פסק הדין בתיקייה, החזרתי אותה לארון, ועל המקרר, ליד מגן הדוד הקטן שדביר צייר, הדבקתי פתק חדש: "יום שישי – יאיר ישן פה."
