השטיח האדום בער תחת אלפי הברקות מצלמות.
כוכבים חייכו לעדשות. כתבים צעקו שאלות אל תוך הרעש. מעריצים נדחסו אחד אל השני מאחורי המחסומים. ואז — ילדה קטנה חמקה מתחת לחבל הקטיף. שמלתה הייתה בלויה. נעליה
תשעים יום. בדיוק תשעים — לא יותר, לא פחות. ככה הניחו לה את זה: קר, מחושב, כמו חוזה שכבר נחתם בלעדיה. הזמן הזה לא ניתן לה כהזדמנות. הוא ניתן לה כגזר דין.
תשעים יום. תשעים ימים שהיא סופרת אותם לאחור, כמו מישהי שנכלאה בתא ויודעת בדיוק מתי הדלת תיפתח — לא לחופשי, אלא לאין. — שמה היה מאיה גרינברג, ובמשך
הקצב השקט של אחר הצהריים נשבר ברגע אחד.
הדיוקן בגיר — שנדחה בתחילה כשעשוע תמים של ילדה — חשף פתאום תיאור מצמרר ומדויק עד כאב של נשמה שנעלמה מזה שנים. לא ציור. זיהוי. הקיפאון הפתאומי של