HE
אולם קבלת הפנים של בית האופרה בתל אביב זהר כולו. נברשות הבדולח פיזרו שביבי אור על שמלות הערב, וזרי פרחים מילאו את האוויר בניחוח מתוק. הערב ההוא נועד
הריח של שווארמה ושמן חרוך מילא את המזנון הקטן בצומת אלונים. ארבעה רוכבי אופנוע ישבו סביב שולחן פינתי, צוחקים בקולי קולות על איזו תקרית מחיפה, אפודי העור השחורים
עמדתי יחפה על הבמה באולמי “אלהמברה” שבחיפה, מול מאתיים אורחים. שמלת הכלה שלי, לבנה כקצף גלים, הייתה מוכתמת בשלולית יין אדום שהתפשטה מהירך עד למכפלת, חמה ודביקה. המוזיקה
השעון הראה שתיים בדיוק. שנתיים עברו מאז הפעם האחרונה שבה מיכל התקשרה אליי מיוזמתה. האמת? היא מעולם לא עשתה זאת לפני כן. אף פעם לא היה לה צורך
— את באמת חושבת שאחרי הגירושים אני אסתובב ברחובות? — חנה שלפה את הסוודר שלה מהתיק והניחה אותו על המדף בארון בתנועה בטוחה. — אל תצחקי עלי. אני
“תמר, איפה את?” קולו של אלון בקע מפתח אולם האירועים. חליפת המעצבים הכהה שלו הדגישה כל פרט במעמדו המוצק, שיערו שהלבין רק במעט בצדעיים היה מסורק לאחור בקפידה,
אמא שלי תמיד אמרה שלכל יצור חי יש תפקיד בעולם. אני צחקתי לה בפנים כשהביאה הביתה את החתלתול המקריח, המגואל בעיניים. מי האמין שדווקא הוא ילמד אותי מה
אף אחד לא באמת יודע מה עובר עלייך כשאת בת חמישים וחמש ועומדת עם מזוודה ביד באמצע סלון של גבר שאהבת. כולם שאלו אותי תמיד: “אירית, איך הולך
יש רגעים שבהם את מבינה משהו עמוק על עצמך. לא מיד, לא בקול רם — פשוט משהו בפנים מתהפך, ואת כבר לא יכולה להעמיד פנים ששום דבר לא
סווטה שלי בהיריון, את עקרה כבר חמש שנים! – המסמך שהיה טמון במגירה וטרף את הקלפים עמדתי במטבח וקצצתי שמיר. הברווז בתנור כבר היה אמור להזהיב, ורוטב החמוציות