השעון הראה שתיים בדיוק. שנתיים עברו מאז הפעם האחרונה שבה מיכל התקשרה אליי מיוזמתה. האמת? היא מעולם לא עשתה זאת לפני כן. אף פעם לא היה לה צורך בחמותה. אבל אני מקדימה את המאוחר.
אתחיל מהרגע שבו ירון הביא אותה להכיר. היא נראתה לי בסדר. נערה נמוכה, חסונה, עם תלתלים עבים שהיא כל הזמן הסירה מהפנים בתנועה עצבנית. היא דיברה בשקט, אבל בקולה היה ניחוח של התנשאות קרה שגרמה לי לחשוב פעמיים לפני ששאלתי שאלה. מיכל הסתובבה בבית במכנסיים מגוהצים ללא רבב. את הכביסה היא תלתה כאילו בעזרת סרגל, ומגבות קיפלה בדיוק כירורגי, כמו איזשהו טקס מקודש. אמרתי לעצמי שאהבה לסדר היא מעלה. אם הבית נקי, כנראה שגם הראש נקי. חשבתי שכך צריך להיות.
אבל אז התחלתי לשים לב למשהו אחר. ירון שלי הלך ונמוג לידה. הייתה לו טבעת חותם כסופה עם טורקיז, ירושה מאביו המנוח. מאז אותה היכרות, הוא הוריד אותה. פשוט שלשל אותה לכיס. לא שאלתי למה. ידעתי שזה לא הזמן.
ביום השחרור מבית החולים של נועה, נכדתי הבכורה, ירון התקשר מוקדם בבוקר. קולו היה שקט, אשם.
“אמא… מיכל ביקשה שנישאר רק שנינו בשחרור. היא עייפה מאוד ולא רוצה לראות אף אחד.”
עניתי שאני מבינה. במסדרון חיכתה כבר מעטפה ורודה ויפהפייה עם סרט תחרה, ולידה שקית ובה מתנות קטנות שסרגתי בעצמי ערב אחר ערב. גופיות, כובעון קטן, גרביונים זעירים. הכול נשאר בבית. ירון הגיע לקחת את השקית רק בערב. הושטתי לו אותה מחוץ לדלת, במסדרון הבניין. הוא תפס אותה במהירות, משפיל מבט, והכניס אותה לילקוט.
“תמסור למיכל,” אמרתי בשקט. “אני לא כועסת. אבל כואב לי. שתדע.”
הוא רק הנהן. עמד שם עוד כמה שניות, והלך. הסתכלתי עליו מהחלון עוד הרבה זמן. על היד שלי היו שעוניו של בעלי המנוח. גדולים, כבדים, עם זכוכית שרוטה. נשים בדרך כלל אינן עונדות כאלה, אבל אני לא הצלחתי להוריד אותם. המחוגים זחלו לאיטם. היה לי הרבה זמן. רק שלא היה לי במי למלא אותו.
למחרת, השכנה גילה עצרה אותי בחדר המדרגות. היא זרחה מאושר.
“רותי! תארי לעצמך, אתמול שחררנו את הנסיך הקטן שלנו! כל המשפחה באה! אני נשאתי כזה בלון ענק – כמעט עפתי איתו!”
היא הראתה לי תמונות בטירוף של התרגשות. חייכתי, התפעלתי מהתינוק, אמרתי את כל המילים הנכונות. גילה לא הבחינה שאני נשברת מבפנים.
חזרתי הביתה. הוצאתי שוב את המסרגות. סרגתי עוד סוודר קטן – הפעם במידה גדולה יותר, לצמיחה. קיפלתי אותו בזהירות והנחתי בארון, ליד הגופיות. עם הזמן, הערימה הלכה ותפחה. בגדי תינוקות, אחד ועוד אחד. רק שאיש לא לבש אותם.
חלפה כמעט שנה. את נועה ראיתי רק פעמים ספורות. מבזקים קצרים, מרחוק. את מה ששלחתי מיכל קיבלה. אבל אותי היא לא הכניסה. ליום ההולדת הראשון, הגיעה לפתע שיחה. מיכל עצמה.
“רותי, בואי בשלוש. אבל רק לזמן קצר. לנועה יש סדר יום. חצי שעה, וזהו.”
התארגנתי כבר משעות הבוקר. לבשתי חולצה לבנה. קלעתי צמה מסודרת. ענדתי את שעוניו של בעלי המנוח. הכנתי שקית מתנות. דובי רך. שמלת קטיפה יפה שקניתי בחנות, כדי שמיכל לא תגיד שהבאתי שוב עבודת יד. אבל בתחתית השקית, מתחת להכול, בכל זאת הברחתי סוודר קטן שסרגתי. לא יכולתי להתאפק.
כשצלצלתי בפעמון, מיכל פתחה את הדלת, אבל חסמה את הכניסה בגופה.
“אל תורידי נעליים,” אמרה בקיצור. “נהיה מהירים.”
מהבית נדף ריח של עוגת יום הולדת. צחוק ופטפוטים. עמדתי במסדרון הכניסה. בדיוק אז חלפה על פניי אמה של מיכל, דליה, כשהיא נושאת מגש עם מיני מאפים. היא הנהנה לעברי כלאחר יד, כמו אל זרה גמורה. מעבר לכתפה ראיתי את השולחן הערוך. נרות. בלונים. כיסא תינוק. המסיבה כבר התנהלה בלעדיי.
מיכל הושיטה יד.
“תודה. נועה ישנה עכשיו אחרי האוכל. אני אמסור לה את המתנות.”
הסתכלתי על השקית, ואז לתוך עיניה.
“לא,” אמרתי. “את המתנות שלי אני אתן לה בעצמי. ביום שתסכימי סוף סוף לתת לי לעבור את סף הבית שלך.”
היא קפאה. נראה היה שהיא רוצה לענות. אבל אז, מאחוריה, נשמע קולה הצלול של נועה. היא צחקה, קראה בשמחה. היא לא ישנה.
מיכל סגרה את הדלת בשקט. הבריח ננעל בקליק עדין.
נשארתי לעמוד שם רגע. אחר כך ירדתי לאט, לאט, ופסעתי אל תחנת האוטובוס. השקית בידיי נראתה פתאום כבדה בהרבה.
הטלפון צלצל עמוק בלילה. השעה הייתה שתיים. ההלם הראשוני היה לראות את השם “מיכל” על הצג. מעולם, אבל באמת מעולם, היא לא התקשרה אליי. קולה היה מרוסק לגמרי. חנוק מפחד.
“רותי… אני גמורה… הזמנתי אמבולנס… אבל אין לי עם מי להשאיר את נועה… ירון בנסיעת עבודה… אמא שלי נסעה… בבקשה… תבואי…”
המילה “בבקשה” נפלטה ממנה בכוח עצום.
הסתכלתי על השעון. מחוג הדקות עמד על שתיים. שריטת הזכוכית הישנה נצצה. לא היססתי.
התלבשתי במהירות. המונית הגיעה מהר. הנהג הביט בתימהון באישה שנוסעת בשעת לילה מאוחרת עם תיק גדול כל כך. נתתי לו את הכתובת בשקט. כל הדרך בהיתי בחלון. לא נתתי לעצמי לחשוב.
מיכל פתחה לי את הדלת. היא הייתה בחלוק רחצה. חיוורת כמו סיד. שערה היה דבוק למצחה. הבית הדיף ריח חזק של תרופות. מחדר הילדים בקע בכי חנוק.
“שם…” היא לחשה, והצביעה לעבר הדלת.
עברתי על פניה. תוך כדי צעד, נתפס מבטי במקרר. היו שם תמונות. באחת מהן נועה יושבת על נדנדה עם דליה. צוחקות. אוכלות ארטיק ביחד. החיים של הנכדה שלי התרחשו בלעדיי. ועכשיו, דווקא אליי הן באות לבקש ישועה.
נועה ישבה במיטה. פיג’מה דקיקה. עיניה נפוחות מדמעות. קפואה. החלון היה פתוח לרווחה ורוח קרה חתכה את האוויר. הרמתי אותה אל זרועותיי. מיד היא נלחצה אליי. גופה הלוהט, הקטן, רעד. ואז, בלחישה הכי קטנה בעולם, היא אמרה:
“סבתא רותי… אמא כואבת…”
פתחתי את התיק. הוצאתי משם סוודר קטן, סרוג בידיי. זה שחיכה בארון כל כך הרבה זמן. הלבשתי לה אותו. כפתרתי כל כפתור. המידה הייתה מושלמת. למרות שלא ראיתי אותה חודשים ארוכים.
יצאתי מהחדר. מיכל ישבה על הרצפה במסדרון, גבה אל הקיר, ברכיה צמודות אל חזה. היא הרימה אליי עיניים עייפות.
“עד הבוקר נועה תהיה אצלי,” אמרתי בקול יציב. “ואת תלכי לטפל בעצמך. הרופאים יגיעו עוד מעט.”
נראה היה שהיא רוצה לומר משהו.
“חכי…”
הנעתי את ראשי לשלילה. הרגשתי את משקלה החם של נועה על כתפי.
“לא, מיכל. תחשבי על זה רגע. כשקשה לך – את זוכרת פתאום שיש לי מספר טלפון. כשטוב לך – אני כמו אוויר. אסור לי לבוא לשחרור מבית החולים. אסור לי להכנס ליום הולדת של הנכדה שלי. נשאר לי רק לעמוד בחוץ, מאחורי הדלת. אבל באמצע הלילה, כשהכול קורס, אז את מתקשרת. ככה אי אפשר.”
החזקתי את נועה חזק יותר. הסוודר הסרוג הדיף ריח של נפטלין ושל ארון.
“אני לא מד”א, מיכל. אני סבתא שלה. תני לי להיות סבתא.”
נועה כרכה את ידיה הקטנות סביב צווארי. כיוונתי את התיק על כתף אחת, ובזהירות סגרתי את הדלת ביד אחת. ביד השנייה החזקתי את הנכדה שלי. הכי קרוב שאפשר.
באותו לילה הכול השתנה. לא בבת אחת. מיכל לא הפכה לפתע לחברה שלי. אבל מאז, בכל יום שישי, ירון בעצמו מסיע אליי את נועה. מיכל כמעט לא מתקשרת. אנחנו לא מדברות. אבל היא גם לא אוסרת עליו יותר להביא אליי את הילדה.
המעטפה הוורודה עם סרט התחרה עדיין בארון. לפעמים, כשהבית שקט, אני שולפת אותה. מעבירה אצבע על הסרט. מניחה אותה בחזרה במדויק. אולי עוד אשתמש בה. אולי לא. זה לא משנה. מה שחשוב הוא שעכשיו, כשאני פורשת שמיכה על נועה הקטנה, אני לא צריכה לחכות מאחורי דלת נעולה. ואני לא אוותר על זה יותר לעולם.
