הריח של שווארמה ושמן חרוך מילא את המזנון הקטן בצומת אלונים. ארבעה רוכבי אופנוע ישבו סביב שולחן פינתי, צוחקים בקולי קולות על איזו תקרית מחיפה, אפודי העור השחורים שלהם מבריקים מאור הניאון החלש. הצעיר בחבורה, תומר, קילף בהנאה בורגר ענקי, ופתיתי שומשום נשרו על הצלחת.
צחוקם נקטע בבת אחת.
אישה מבוגרת עמדה לצידם, שתי ידיה הלבנבנות לופתות את ידיות ההליכון בחוזקה. שערה לבן כקצף גלים ועיניה טהורות, אך בתוכן רעד דמעות. תיק שחור קטן השתלשל מפרק ידה, נראה כאילו הכיל את כל רכושה בעולם. היא נשמה עמוקות, וקולה בקע חרישי אל מתחת לרעש המוזיקה המזרחית שבקע מן הרדיו.
“אפשר לבקש מכם טובה אחת קטנה?”
במזנון השתררה דממה. המלצרית עצרה את כד הקפה באוויר; נהג משאית קימט את העיתון. אפילו המזגן המרעיש נדמה כאילו התגבר. ארבעת הגברים הביטו בה, מנסים להבין מה שמעו.
תומר הניח את ההמבורגר באיטיות.
“גברת, סליחה?” אמר. “מה?”
האישה מיצמצה, וגלגלה דמעה בודדה. “קוראים לי חנה לוי. אני גרה במושב מנשית זבדה, חמישה ק”מ מכאן, בבית הכחול הקטן שמאחורי החורשה. בעלי משה בנה אותו במו ידיו, עם ריצפת בלטות חומות ומרפסת מעץ, לפני שנפטר. עכשיו חברת ‘גליל נדל”ן’ טוענת שחתמתי על מסמכי מכירה. לא חתמתי. מעולם לא חתמתי. בעוד שעתיים הם יבואו לפנות אותי.”
הרוכב הגדול, אבנר – גבר קירח בעל צלקת דקה מעל גבו השמאלית – הניח את ספל הקפה שלו על השולחן, והחרסינה נקששה בשקט מאיים.
“הם חושבים שאת לבד?” שאל.
חנה הנהנה קלות, שפתיה רועדות. “הם חושבים שאני חסרת אונים וערירית.”
רגלי הכיסא של אבנר חרקו ברצפה כשהוא הזדקף למלוא גובהו. “את לא חסרת אונים, חנה.”
חזי, בעל הזקן הארוך שנח על חזהו, קם מיד אחריו. “ואת ממש לא ערירית.”
אל תוך הדממה במזנון זרק תומר באירוניה רכה, “אז מתי באים האחים שלי?”
אופנוען רביעי, ירון, אסף את קסדתו ואמר: “אנחנו צריכים לדעת איך החתימה שלהם נראית, והכי חשוב – איזה אוויר הם נושמים כשהם רואים משפחה.”
חנה חייכה חיוך רטוב. “אתם… תעזרו לי?”
אבנר הושיט את זרועו המקועקעת ולחץ בעדינות את ידה המצומקת. “שמעי, חנה. יש לנו מוטו במועדון: האויב של אימת הבדידות הוא רעש של מנוע. את שומעת? עכשיו תסבירי לנו הכול, מההתחלה.”
הם התיישבו מסביבה. חזי הזמין לה תה נענע עם דבש. במשך חצי שעה היא סיפרה על משה, על החיפושית הירוקה שמכר לפני עשרים שנה כדי לקנות חלונות, ועל ביקורה היחיד אצל עורך דין של החברה, שדחף לה ניירת להחתמה תוך איומים. תומר, שהקשיב בקשב רב, צילצל לחבר עורך דין מימי שירותו הצבאי. ירון התקשר לחברה, התחזה למפקח בניה, ווידא שאכן נציגי החברה יגיעו בשעה ארבע.
בשעה שלוש וחצי, שיירה של ארבעה אופנועים כבדים רעמה בכניסה למושב. ליד הבית הכחול עמדו שכניה המבוגרים של חנה, וכבר התגודדו ליד הגדר בחשש. אבנר שלף מכשיר קשר מאוכפו וציווה במהירות. חנה חיכתה במרפסת, לבושה בשמלת שישי, שערה מסורק לאחור, בידיה תמונה של משה, ממוסגרת בקפידה.
הג’יפ השחור עצר מול הבית בשעה ארבע בדיוק. שני גברים בחליפות כהות, ארנקי עור בידיהם, ירדו ממנו. השלישי, איש רזה במשקפיים, נשא תיק מסמכים תפוח. הם צעדו לעבר השביל, מלווים באווירת סמכות כוזבת.
“גברת לוי?” קרא הדובר, “יש לנו צו פינוי. עלייך לצאת מהנכס בתוך עשר דקות.”
אבנר פתח את הדלת. הוא מילא את הפתח כולו, זרועותיו המשולבות על חזהו חוסמות כל אור.
“אמא שלי לא הולכת לשום מקום,” אמר בקול נמוך שנחרת באוזן כמו חריץ באבן.
הגבר בחליפה גיחך. “אין לה ילדים, רישומי האוכלוסין מראים–”
“אז הרישומים שלכם טועים, כמו המסמכים המזוייפים שהבאתם,” אמר תומר. הוא יצא מהבית והציג תעודת עורך דין שהשאיל מחברו, ובאותה נשימה הושיט לפונה דף צהוב. “זה אישור רפואי מאשפוז לפני שנתיים – חנה עברה ניתוח ביד ימין. מאז, היא חותמת רק באיקס. החתימה המתנוססת על המסמכים שלכם היא זיוף גס, וכל בתי המשפט בארץ יראו את זה.”
הרזה במשקפיים נדרך, פיו נפער. “זה… יכול להיות ערבוב בניירת…” גמגם.
“אז תערבבו עם ניידת משטרה,” ענה ירון, וכבר עלה על הקו עם תחנת נצרת. “הם בדרך.”
מאחור, שכנה של חנה צעקה מעבר לגדר: “אני זוכרת את החתימה שלה! היא תמיד ציירה פרח קטן ליד האיקס, לא שם משפחה! תתביישו לכם!”
אבנר התקרב צעד, וזרועותיו נשמטו לצדדיו. האור נצץ על אבזם חגורתו ועל שברי הזכרון שמאחוריו. “שמעתם. מהרגע הזה, דלת המושב הזה סגורה בפניכם. תצאו, לפני שהשכנים של חנה יפתחו מחסום אנושי על הכביש.”
החליפות החליפו מבטים. הצו נותר בין אצבעותיו של אבנר, ומילים של איום נבלעו בתוך אי הנוחות. בתוך דקות, הג’יפ השחור נסוג באבק, והשקט שב למרפסת.
חנה ניגשה אליהם, דמעות זולגות חופשיות. “ילדַי,” לחשה. היא חיבקה את אבנר, ואחר כך את תומר, את חזי, את ירון. “ילדַי.”
הם נשארו איתה עד הערב. תומר תלה נורה חדשה במרפסת, חזי תיקן את דלת הארון החורקת, אבנר סידר את שיחי הרוזמרין, וירון בישל חביתה. השמש שקעה מעל הגלבוע, צובעת את הבית בכתום עמוק.
לפני שנסעו, חנה הושיטה לאבנר צנצנת חמוצים ביתיים. “מתי תבואו שוב?”
“שבת בבוקר,” אמר. “כל השאר יביאו את הסלטים.”
הוא התניע את המנוע, ורעם האופנועים התגלגל בשדות. חנה עמדה במרפסת, איקסים ופרחים קטנים צפים בראשה, אוחזת בתיק השחור, אבל עכשיו לא היתה בו בדידות – רק פתק ועליו מספר טלפון, מתחת למילים “תתקשרי, אמא.”
