HE

הנברשת הנוצצת מעל אולם קבלת הפנים בהרצליה פיתוח האירה הדממה פתאומית. רעש עדין אך צורם של חוט פנינים נקרע קטע את המוזיקה, ומאות מבטים ננעצו בילדה הקטנה שניצבה

השמש של צהרי היום חתכה את חדר המלון בפסים לבנים וחזקים. התעוררתי בבת אחת, בתוך סדין זול שהדיף ריח אקונומיקה. הראש הלם, הטלמון האדום הזול עוד דגדג על

המוזיקה התנגנה במלוא עוצמתה, אור הזהב נשפך על רצפת השיש, ושלוש מאות אורחים הרימו כוסות שמפניה באולם האירועים היוקרתי של מלון “רויאל” בתל אביב. גברים בחליפות מחויטות ונשים

הרוח הקרה מהים נכנסה מבעד לחלון המכונית בדיוק ברגע שיצאתי משביל הכניסה של וילת משפחת מאור בהרצליה פיתוח. נזכרתי במעיל שהשארתי בחדר האורחים בקומה העליונה. השעה הייתה אחרי

בבית המואר ברובע נווה צדק שבתל אביב, מטבח המטבח היוקרתי הבהיק תחת מנורות פליז חמות. מסביב לשולחן האי המרכזי, מצופה השיש המלוטש, ישבו שלושה ילדים מאושרים וזללו מנות

החתונה של תמר ואמיר התקיימה באולם זכוכית ביפו, מול הים האחרון של הקיץ. הכל היה מואר באור רך, אבל תמר הרגישה את המתח עוד לפני ששברה את הכוס.

הרעידות ברגליים לא פסקו. ליאת עצמה את עיניה, נלחמת בבחילה המתכתית שעלתה מהבטן והציפה את גרונה. אצבעותיה הקפואות אחזו בקצה הספסל, ובכל נשימה הפכה ההכרה למאמץ. היא בדיוק

אולם האירועים ״ארמון רמת אביב״ רחש חיים. מאות אורחים, שורות של זיקוקי פלאשים, ושטיח אדום שהוביל אל במה רחבה שמעליה התנשא שלט ענק: ״מלכת היופי של ישראל״. אופיר

אולם הנשפים של הארמון היה אמור להיות שיאה של הנסיכה אבלין — לילה שלם, מוקדש לה ולה בלבד. נרות בדולח הפיצו אור זהוב על שמלות משי ועיטורי זהב,

“אל תעצרו אותי,” לחש מיכה אבן-חן למיקרופון, וקולו נסדק מול הקהל כולו. “אם מישהו כאן יכול להשיב לבת שלי את הקול… אני נשבע, אתן את כל מה שיש