השמש של צהרי היום חתכה את חדר המלון בפסים לבנים וחזקים. התעוררתי בבת אחת, בתוך סדין זול שהדיף ריח אקונומיקה. הראש הלם, הטלמון האדום הזול עוד דגדג על הלשון, ובמשך כמה שניות לא ידעתי איפה אני. הושטתי יד לצד השני של המיטה – הכר היה קר, מעוך קלות מצורת ראשו, אבל הגבר הצעיר שנרדם לידי נעלם.
ואז ראיתי אותה. על הכר, במקום שבו הייתה אמורה להיות ראשו, נחה מעטפה לבנה. “אורנה” נרשם עליה בעט נובע, בכתב יד מעודן. יד פרסה את המעטפה, ומתוכה נשרו שני שטרות של מאה שקל, פריכים וחדשים, ועמם דף מקופל.
העיניים שלי סרקו את האותיות, והלב נעצר.
*”אורנה, סליחה. קוראים לי לא אדם. השם האמיתי שלי הוא ארז. אני חבר של יוני, הבן שלך. הוא ואחותו נועה ביקשו ממני לעשות לך ערב נחמד ליום ההולדת. הם חשבו שמגיע לך. אבל מה שקרה הלילה… לא הייתי צריך לתת לזה לקרות. יוני לעולם לא יסלח לי. אני לא יכול להסתכל על עצמי. לקחתי את החופש להוסיף 200 שקל, למקרה ש… נו. סליחה.”*
המכתב רעד בידי. אני קראתי אותו שוב. ושוב. הילדים שלי – יוני ונועה – אלה שאפילו לא התקשרו לאחל מזל טוב – הם אלה ששכרו מישהו שישכב איתי, ואז שילמו לי כמו לזונה. ההשפלה חרכה לי את הגרון. דמעה מלוחה זלגה על הנייר.
עשרים וארבע שעות קודם לכן, הייתי עדיין אישה שלא קיימת.
בבית הקטן בשכונת רמת חן הישנה, יום ההולדת שלי לא עניין אף אחד. בעלי משה נפטר לפני שש שנים, ומאז השתיקה בלעה את הבית. יוני גר עם משפחתו במודיעין, נועה עם בן זוגה בראשון לציון. בשמונה בבוקר התיישבתי עם קפה שחור והטלפון הנייד לפני כמו אבן. חיכיתי לצפצוף. לעשר. לשתיים. לחמש. שום דבר.
בשש בערב קמתי, לבשתי שמלה חומה, מרחתי שפתון, ועליתי על אוטובוס לתל-אביב. לא היה לי מושג לאן, אבל העיר הגדולה בלעה אותי. ליד שוק הכרמל, בתוך רחוב צדדי, נתקלתי בבר קטן שקראו לו “המרתף”. ירדתי במדרגות, ואור חם כמו דבש אפף אותי. מוזיקה שקטה, מלמולי קולות. התיישבתי בפינה, הזמנתי קברנה, והעברתי את האנשים בעיניים.
תוך עשר דקות הוא הופיע. גבוה, מטופח, חולצה תכולה מכופתרת, עיניים חומות שהביטו ישר לתוכי. “אפשר להצטרף? בא לי לחלוק בקבוק עם מישהי שיודעת לבחור יין.”
הוא הציג את עצמו כאדם, צלם שחזר מטיול בצפון. שילם על היין, צחק, החמיא. לא שאלתי למה גבר צעיר בטוח בעצמו רוצה לבלות עם אלמנה בת ששים ושתיים. הרגשתי פתאום חייה. סיפרתי לו על החלומות שדחיתי, על הריקוד שמעולם לא רקדתי, על הפחד ששיתק אותי. והוא הקשיב. בקבוק שני רוקן, ראשי הסתחרר, וליבי – בפעם הראשונה זה שנים – הלם בקצב של ציפייה. הוא לחש: “בואי נמצא מקום שקט.” הלכתי אחריו.
חדר המלון ברחוב הירקון היה צנוע. ברגע שהדלת נסגרה, הייתי כבר לא אלמנה. לא אמא. לא בודדה. הבכי שלי, כשנפלתי לתוך חיבוקו של זר, היה בכי של הקלה.
וכעת, כשהמכתב של ארז רשרש באצבעותיי, כל מה שהיה יפה הפך לריקבון. הרומנטיקה – שקר. המבטים – הצגה. השכיבה – טעות ששולמה במזומן. לקחתי את הטלפון וחייגתי ליוני.
“אמא?” קולו נשמע מופתע.
“יוני, תענה לי,” צרחתי. “תענה לי איך אתה מעז לשלוח לי גבר שישכב איתי, ואז להשאיר לי 200 שקל בתור תשר!”
הוא גמגם. “אמא, על מה את…?”
“תסתכל!” צווחתי. “אני בדרך אליך.”
האוטובוס למודיעין נראה לי כמו נצח. ביד קפוצה אחזתי את המעטפה עם השטרות. דפקתי על הדלת בקומה השלישית, וכשיוני פתח, פרצתי פנימה. זרקתי את המעטפה לשולחן. השטרות התפזרו, המכתב נחת לפניו. פניו של בני החווירו. “ארז?” מלמל. “מה הוא כתב פה? 200 שקל?”
“כן,” קולי רעד. “הוא כתב שאתה ונועה ביקשתם ממנו לעשות לי ערב נחמד. ואז הוא, בתור ‘שחקן’, החליט לשכב איתי, והשאיר פיצוי. הילדים שלי – אפילו לא טלפון, אבל משדלים מישהו לשכב איתי! את מי אתם חושבים שאני, זונה חינם?”
יוני קרס על הספה, ראשו בין ידיו. “אמא, אני נשבע, סיכמנו על ערב. ביקשתי מארז, הוא שחקן, להזמין אותך לארוחת ערב, לתת לך זר, לעשות לך טוב. על מלון לא דיברנו. ועל כסף – אלוהים, אני מתנער מזה. חשבנו שמגיע לך יום הולדת שונה. את תמיד כל כך בודדה, והרגשנו שלהרים טלפון כבר לא מספיק.”
“אז שיקרתם לי,” לחשתי. “בגללך האמנתי שמישהו רואה בי אישה. בגללך הרגשתי נאהבת, ורגע אחר כך – נזרקת לפח. מרוב בושה.”
עזבתי אותו בוכה. בדרך חזרה, ברכבת, צלצלתי לנועה. קולה נסדק מיד. “אמא, יוני סיפר, אני יודעת. לא חשבנו שזה ייגמר ככה. פשוט פחדנו. רצינו שתחייכי.”
“הבנתי,” עניתי בשקט. “אבל במקום לתת לי אהבה, נתתם לי אשליה. פגעתם בי עמוק.”
“אני אבוא מחר, מבטיחה,” אמרה נועה. “את עדיין האמא שלי. טעינו, ואנחנו נתקן.”
למחרת בצהריים, נועה באמת הגיעה. הביאה עוגת דבש וזר חינניות. יוני שלח הודעה ארוכה: הוא התעמת עם ארז, גילה שארז נבהל, לא ידע איך להיפרד, ובתור שחקן גרוע ביצע את הטעות המטומטמת בעולם. 200 השקלים? תרמתי אותם למטבח חם לתושבי דרום תל-אביב. מעולם לא לקחתי אותם לעצמי.
באותו ערב ישבנו במרפסת הקטנה שלי ברמת חן. יוני הביא את ילדיו, נועה את בת זוגה. הצחוק של הנכדים מילא את הבית. הרמתי כוס יין והסתכלתי עליהם. הפצע עוד כאב, אבל בפעם הראשונה מזה שנים, היה מי שיראה אותו ויעזור להגליד. האהבה, סוף סוף, חזרה הביתה – אמיתית, בלי תוכניות ובלי מעטפות על הכר.
