HE
מצאתי אותה במקרה לגמרי. נכנסתי לבוטיק קטן בצפון הישן של תל אביב, בלי שום כוונה לקנות משהו מיוחד. באתי להחזיר חולצה שקניתי לבת שלי, שבסוף לא התאימה לה.
הערב ירד על רחוב החשמונאים בתל אביב, ורוח דצמבר גררה גשם דק שדפק על חלונות לובי בניין המשרדים. אור פלואורסצנטי קידם את פני הבאים, ושומר צעיר בשם איציק
הצריבה ברקותי העירה אותי. השעה הייתה חמש וחצי בבוקר, האור הראשון של יולי חדר מבעד לתריסים בדירה ברחוב אבן גבירול. הושטתי יד אוטומטית אל השיער – תספורת הכסף
במסדרון הישן של הבית בשכונת שפירא בתל אביב עמדה אישה בת שישים ושש, גבה זקוף, פניה חרושות קמטים של שנות עבודה קשה. בנה, אסף לוי, איש הייטק מצליח
השמש של יום שישי הציפה את לונה פארק תל אביב באור צהוב ונדיב. בלונים התחבטו ברוח ברצועות שלהם. מוזיקה מתוקה של קרוסלה נשפכה מעבר לשערים, וילדים עם צמידים
יוני עדיין זכר את החום של אותו יום שישי, לפני חמש שנים. השמש צרבה את העורף גם עכשיו, כשישב על הספסל מול המצבה הלבנה בחלקה הישנה. בידו החזיק
אני רוני, וטרינרית. המרפאה שלי קטנה, בלב תל אביב, ממש מעבר לפינה מרחוב אבן גבירול הסואן. גם בערב קיץ לח, כשהמזגן רועש והרחוב בחוץ מתחיל להירגע, הטלפון לא
עשרים שנה חיפשתי את האישה שנתנה לי סיכוי שני. אני זוכרת כל פרט מהרגע ההוא. הייתי בת שמונה, עומדת מחוץ לדלת של “הסיר של גברת כהן” בשכונת התקווה
באקדמיה לבלט של תל אביב, בקומה השנייה של בניין אבן ישן ברחוב אחד העם, התנהל עוד יום אימונים לוהט. השעון הראה ארבע וחצי אחר הצהריים. קרני שמש זהובות
באחד מימי דצמבר הקרירים, כשהעיר תל אביב כבר התקשטה באורות חגיגיים לקראת השנה החדשה, רחוב אבן גבירול המה בתנועה של אחר צהריים. בתוך אחד ממכוני היופי היוקרתיים ביותר