אני רוני, וטרינרית. המרפאה שלי קטנה, בלב תל אביב, ממש מעבר לפינה מרחוב אבן גבירול הסואן. גם בערב קיץ לח, כשהמזגן רועש והרחוב בחוץ מתחיל להירגע, הטלפון לא מפסיק לצלצל. בדרך כלל אלה הודעות לחוצות על כלב שהקיא על השטיח או חתול שהתעטש פעמיים. הקול של יעל היה שונה.
היא התקשרה ביום ראשון בצהריים, בדיוק כשסיימתי ניתוח קטן. הקול שלה היה צרוד ושחוק, כמו מישהי שלא ישנה שבועות. “דוקטור, אני ממש מצטערת להטריד. קוראים לי יעל. יש לי בעיה עם החתולה, צ’יף… היא לא נותנת לי לישון.”
“אל תדאגי,” אמרתי, “בואי, נסתכל.”
כשהיא נכנסה למרפאה שעה אחר כך, כמעט ולא זיהיתי את האישה מהטלפון. גברת מטופחת, חולצת תכלת מכופתרת, נעלי עקב קטנות. היא אחזה במנשא של החתולה בשתי ידיים, כמו תינוק שביר. ועיניה – עיניים של חוסר שינה כרוני, עם עיגולים סגולים.
“זו צ’יף,” היא אמרה. “שם יפה, בעלי בחר. בלילה היא לא צ’יף, היא שעון מעורר עם טפרים.”
פתחתי את המנשא. מתוכו בחנה אותי זוג עיניים ירוקות גדולות. חתולה אפורה ומפוארת, פרווה רכה, גוף רגוע. שום סימן לתוקפנות או פחד.
“מה בדיוק קורה?” שאלתי, מניחה לה לרחרח את ידי.
יעל נשמה עמוק. “שלוש, לפעמים ארבע לפנות בוקר. כל לילה. היא קמה, ניגשת אליי, וטפיחה קטנה עם הכפה על הלחי. בהתחלה חשבתי שהיא סתם משתובבת. אבל כשאני לא מגיבה, היא מקשה. נותנת לי מכה. לפעמים היא נושכת לי את היד בעדינות ומורידה ממני את השמיכה. עד שאני לא קמה מהמיטה והולכת לישון בסלון, היא לא נרגעת.”
“וכשאת הולכת?”
“היא עולה על הכרית שלי, מתכרבלת וישנה שם כמו מלכה עד הבוקר.” יעל משכה בכתפיה, נבוכה. “זה נמשך שלושה חודשים. חשבתי שהיא פיתחה איזו הפרעה נפשית. בעלי אמר שאולי אני מגזימה. אפילו הלכתי לרופא משפחה, והוא נתן לי כדורי הרגעה. אבל שום דבר לא עזר.”
הנחתי את צ’יף על שולחן הבדיקות. היא התיישבה בשלווה, זנבה כרוך סביב כפותיה, והביטה בי בריכוז. לא יללה, לא שרטה, לא התנגדה. הקשבתי ללב שלה – דופק יציב. ריאות נקיות. משקל תקין. חתולה בריאה לגמרי, סופר רגועה.
בזמן שמיששתי את הבטן הרכה שלה, שאלתי סתם, מתוך אינסטינקט: “איפה את גרה?”
“ברחוב בוגרשוב, דירה ישנה בקומה שלישית,” ענתה.
“ואיפה חדר השינה?”
“בקצה המסדרון, צמוד לקיר של חדר האמבטיה.”
עצרתי לרגע. עיניי עדיין היו על החתולה, אבל המחשבות שלי התחילו לרוץ אחורה.
“ותגידי, יש לך דוד גז?”
“כן, ישן. הצינור שלו עובר ממש דרך הקיר שליד הכרית שלי.”
בום. הרגשתי כאילו מישהו שפך עליי מי קרח.
הסתכלתי על צ’יף. היא עדיין ישבה שם, אבל עכשיו מבטה היה נעוץ ביעל, לא בי. לא ברוגז – בחשש. אותה האינטליגנציה השקטה שאני מכירה בכלבים וחתולים שמזהירים מפני רעידת אדמה או התקף חולי. וידעתי מיד: לחתולה הזאת אין שום בעיה נפשית. שום שיגעון. היא בסך הכול מנסה להציל חיים.
יעל ראתה את ההבעה על פניי והחווירה. “מה? מה גילית?”
“יעל, תקשיבי לי טוב,” אמרתי, מנסה לשמור על קול יציב. “אני לא רוצה להבהיל אותך, אבל את חייבת להזמין טכנאי גז הביתה ממש עכשיו. יש לי חשד כבד שצ’יף מריחה משהו שאת לא מריחה – גז שבורח מהצינור שעובר בחדר השינה שלך. בלילה, כשהחלון סגור, הריכוז עולה, וזה מסוכן. היא לא מגרשת אותך מהמיטה סתם – היא דורשת ממך לא להיות שם.”
היא נשענה על הקיר. ידיה רעדו. “את באמת חושבת…? כל הלילות האלה היא…?”
“היא מצילה אותך. כל לילה. תזמיני טכנאי, עכשיו.”
סגרתי את המרפאה לשעתיים ויצאתי איתה. לא יכולתי פשוט לחכות לעדכון. רכבה היה חונה ברחוב צדדי. בתוך עשרים דקות הגענו לדירה הישנה שלה – בניין באוהאוס קטן, מסדרונות צרים. בפנים, האוויר היה סמיך וחם. בחדר השינה, ממש ליד קיר הגבס הלבן, עמדה מיטתה. ללא חלון פתוח.
הטכנאי, בחור צעיר בשם אורן, הגיע תוך רבע שעה. הוא הפעיל את הגלאי האלקטרוני, והעביר אותו לאורך הקיר. באמצע, ממש מאחורי הכרית – הגלאי התחיל לצפצף בטירוף, כמו סירנה זעירה.
“יש פה נזילה,” הוא מלמל. “החיבור בין צינור הנחושת לקיר סדוק. גז לאט־לאט מחלחל דרך הגבס. בלילה, כשאין אוורור, הריכוז בחדר הופך לקטלני.” הוא הביט ביעל. “אם היית נשארת כאן בלילה… אני לא רוצה לחשוב מה היה יכול לקרות.”
יעל נשמה עמוק, כיסתה את הפה בידיה. דמעות זלגו על לחייה. צ’יף, שיצאה מהמנשא בינתיים, ניגשה אליה, התיישבה לרגליה, והביטה בה באותו מבט שליו.
אני הנחתי יד על כתפה. “את לא צריכה להודות לי. תודי לה.”
צ’יף גרגרה.
שבוע אחר כך, יעל חזרה למרפאה. הפעם היא נראתה אחרת – לחייה ורודות, עיניה זורחות. היא אפילו חייכה. “תראי, היא ישנה איתי כל לילה,” אמרה והצביעה על החתולה שישבה לה בשלווה על הרצפה. “אחרי שתיקנו את הצינור, היא פשוט נכנסה למיטה, התרפקה, ונרדמה. מאז, אפילו פעם אחת לא העירה אותי.”
התכופפתי ללטף את צ’יף מאחורי האוזניים. מבטה החכם החזיר לי מבט. בלי מלים, בלי דרמות. היא פשוט קיבלה גירוד מאחורי האוזן, ונשארה לשכב שם, נושמת בשקט, כמו חתולה שיודעת בדיוק מה היא עשתה.
