HE

באמצע ינואר התחילה החולשה. לא כזו שעוברת עם כוס מרק, אלא חום שטיפס לארבעים מעלות בלי לשאול. שכבתי במיטה בפתח־תקווה, לבד, בלי אוכל, בלי מים קרובים. טלפון שתק.

ההודעה צצה על מסך הטלפון בשבע וחצי בבוקר. לירז בדיוק מזגה קפה, עוד עם העיניים חצי עצומות, והמספרים האדומים קפצו מולה כמו אזעקה: "חיוב בסך 147,000 ש"ח –

עמדתי בשער בית הספר בדיוק כמו בכל יום, עם שקית נייר חומה ביד. בתוכה הייתה כריך עם שוקולד השחר ופרוסות בננה, בדיוק כמו שאיתי אהב מאז כיתה א'.

הזמזום של שערי הבידוק הביטחוני התערבב עם הכרוז שקרא לטיסה לאיסטנבול. הקיץ הישראלי דבק לחלונות הענק של טרמינל 3, והמזגן נלחם בקרב אבוד. ליהי עמדה מול הוויטרינה המוארת

הנייד רטט על שידת הלילה בשלוש וחצי לפנות בוקר. רבקה התעוררה בבהלה, הלב דופק כמו אחרי ריצה. הודעות בשעות האלה תמיד הבהילו אותה. היא שלחה יד רועדת לשולחן,

כל המשפחה של יואב ישבה סביב שולחן האוכל בערב שישי. חגגנו את האירוסין של אחותו הצעירה. נירה הכינה דגים ממולאים, היו סלטים, חלות טריות. אפילו שמפניה פתחו. אבא

האורחים הגיעו לאולם ״לה פאט״ בקיסריה לא כדי לאחל מזל טוב, אלא כדי לחזות בהצגה. כל עשירי תל אביב ישבו שם, נשים בדולצ׳ה גבאנה ותכשיטי פדני, גברים שמוותרים

הטלפון של יוני צלצל בדיוק ברגע שהוא שמע את הצליל, הרך והמזעזע בו-זמנית, של חרסינה מתנפצת על הרצפה. נטע עמדה מולו, עיניה פעורות, ולרגע הוא ראה בהן יותר

יהל חזרה מבית החולים הרבה יותר מאוחר ממה שתכננה. השעה הייתה כבר אחת עשרה וחצי, הרוח מאשקלון הצליפה בחול וחתכה את הפנים. לקחה קיצור דרך דרך שביל העפר

הרוח במבואות הדרומיים של באר שבע נשבה חזק באותו ערב. עמדתי ליד הקרוואן הרעוע שהתפרק מאחורי תחנת האוטובוסים הישנה, מגש בידיים. על המגש היו מונחות קציצות דגים ברוטב