באמצע ינואר התחילה החולשה. לא כזו שעוברת עם כוס מרק, אלא חום שטיפס לארבעים מעלות בלי לשאול. שכבתי במיטה בפתח־תקווה, לבד, בלי אוכל, בלי מים קרובים. טלפון שתק. אחי באילת, חברות עסוקות, להטריח לא רציתי. ביום השלישי נשמעו דפיקות על הדלת. כל כך קלות, כמו שדופקים על אקווריום. זחלתי עד לחור ההצצה. ברעש הכי חרישי שאפשר דלתות של שיכון ישן לפתוח, הזזתי את המנעול.
זו הייתה השכנה מהדירה ממול. נועה.
הכרתי אותה שנים ספורות. היא גרה לבד, בת חמישים ומשהו, עבדה במזכירות של קופת חולים. תמיד אמרה שלום, בדרך כלל הספיקה להוסיף משהו על מזג האוויר. וזהו. שום קשר מעבר לזה. ובכל זאת באותו היום היא עמדה שם עם סל מלא בתרופות, מרק עוף צח, ביצים, תפוזים וערימה של "לימנענע" שמישהי חייבת לגדל במרפסת שלה. "אני כבר שלושה ימים לא רואה אותך, נעלמת," היא אמרה, לא מאשימה, פשוט מודאגת. נכנסה פנימה, השכיבה אותי בחזרה, חיפתה עלי שמיכה. "מעכשיו אני מבשלת, את שותה." ניסיתי למחות, והיא פשוט העיפה אלי מבט של "אין לך ברירה".
במשך שבוע היא באה כל ערב. התעוררתי לצליל סיר מתנגב, לריח של תבלינים, למגע של סמרטוט לח על המצח. מדי פעם שמעתי אותה לוחשת משהו במטבח, פותחת ארון, סוגרת אותו בזהירות כאילו אני ישנה. כל בוקר מצאתי ליד המיטה כוס מים קרים ומגש עם בייגלה חם, ביצה, מלפפון חתוך. היא מעולם לא דיברה על עצמה, רק שאלה: "משהו שאת צריכה?" והסתלקה. וכשניסיתי להודות, היא סיננה: "עזבי, כשאני אהיה חולה את תביאי לי מים."
אחרי שבעה ימים החום ירד. לא מרצון, אלא כמו חיה שמבינה שהיא לא תשרוד פה. קמתי, התלבשתי, ועל רגליים כושות יצאתי מהחדר. הדירה נראתה אחרת. לא היה אבק, הכלים נצצו, אפילו הווילון בארון קיבל צדק ופשוט היה תלוי כמו שצריך. על השולחן היה צנצנת עם פרחי שדה. ופתאום נתן לי מבט במקרר. דבוק עם מגנט של "משוגע" – והיו לנו כמה כאלה על הדלת – היה פתק, מקופל, צהבהב. פתחתי. בפנים היה כתוב בכתב יד, מדויק, כזה שמכירים מטפסי ביורוקרטיה: "תודה שלא עברת ליד. לא שכחתי. חיכיתי."
קראתי שלוש פעמים. על מה היא מודה? על מה מחכה? ניסיתי להיזכר, וכלום לא צץ. באותו רגע נשמע קול המפתח, ונועה נכנסה, ביד סל חדש עם גבינה לבנה, מלפפונים ושקית של "מזרח ומערב". היא ראתה אותי עם הפתק ביד. קפאה. "את לא זוכרת, נכון?" שאלה, וכבר לא היה בזה שום חידוד. רק צער חרישי. הינהנתי.
ישבנו במטבח. היא שמה מים על האש, סידרה את הספלים לאט, כמו מי שצריך להתכונן. ואז התחילה לדבר. "לפני שמונה שנים נפטר בעלי. נשארתי עם יואב הקטן והלוואות. אף אחד לא ראה אותי. הייתי באה הביתה, מבשלת ליואב, ולא נשאר שקל. לילה אחד חזרתי מהעבודה ומצאתי ליד הדלת סל. חשבתי שטעות. בפנים היו לחם, ביצים, אורז, עוף טרי, וגם קופסת תרופות. ומעטפה. היו בה שלוש מאות שקל. אבל הכסף לא היה מה ששבר אותי. על המעטפה היה פתק. בכתב יד."
היא הושיטה יד לתיק, שלפה מעטפה קטנה, שמורה בפלסטיק. הוציאה ממנה דף מקופל, צהבהב בקצוות, כמו משהו ששרד שנים בתוך כרית. פתחה, קראה בקול שרודף אחרי המילים: "הכול בסדר. אל תוותרי. את לא לבד."
הסתכלתי על הכתב. וזיהיתי.
לא את הפתק. זיהיתי את היד. את שלי.
זו הייתה תקופה אחרת, לפני שעברתי דירה. שמעתי בטעות את השכנות מדברות במעלית על בחורה צעירה, אלמנה, עם ילד קטן, שלא יודעת איך לקנות אוכל. לא שאלתי למי, לא חיפשתי שם. באותו ערב קניתי כמה מצרכים, שמתי כסף במעטפה, רשמתי כמה מילים בלי לחשוב. השארתי סל ליד הדלת השנייה, בקומה שלי, וחזרתי לדירה. אף אחד לא ראה. לא סיפרתי לאיש. לא חשבתי אפילו שמישהו יקרא, אפילו לא תיארתי לעצמי את הבעיה הספציפית מאחורי הדלת ההיא. יומיים אחר כך שכחתי. לגמרי.
"איך ידעת שזו הייתי אני?" שאלתי, בלי קול.
נועה חייכה חיוך קצר, לא צוחק, פשוט כמו שרואים תמונה ומזהים פינה. "חודש אחר כך ראיתי בלוח המודעות של ועד הבית מודעה בכתב יד: 'אבדו מפתחות רכב, סובארו לבנה, מתחנן להחזיר.' הכתב היה בדיוק כמו על המעטפה. ברגע אחד הבנתי מי השאיר לי את הסל. בכיתי. לא מהאוכל. ממישהו שלא הכיר אותי ובכל זאת לא עבר ליד."
היא ליטפה את הקצוות השחוקים של הפתק הישן. "מאז אני שומרת אותו. ומחכה שהיום יבוא."
הדמעות שלי פשוט זרמו. אי אפשר לעצור מים אחרי שסכר נשבר. ישבנו מול הספלים, ולא רצינו לזוז, כאילו שמישהו עצר את השעון. "שבעה ימים," אמרתי, "בישלת לי, ניקית אותי, אפילו העברת מטלית על הארונות. נכון, אמרת 'עזבי', אבל עשית כל כך הרבה יותר מכל מה שעשיתי אי פעם."
היא הושיטה יד ולקחה את שלי. "עשיתי בדיוק מה שעשית את בשבילי. פשוט חיכיתי שתזדקקי."
בלילה ההוא לא הלכנו לישון מוקדם. הוצאנו גבינה, קרמבו, זיתים. סיפרה לי מיואב, שכבר בצבא. סיפרתי לה על אבא שלי, על הגירושים, על הפחד משקט. וצחקנו בלי סיבה, ככה, כי האוויר היה דחוס והגוף לא יכול להכיל משהו אחר חוץ מצחוק וזיכרון.
בבוקר שאחרי, כשיצאתי מהבית לעבודה – לראשונה אחרי שבועיים – היו על דלת המקרר שלי שני פתקים. הישן, עם "אל תוותרי", והחדש, עם "תודה". תקעתי אותם מתחת למגנט של "משוגע", צמודים, כמו שני צדדים של אותו סיפור.
מאז, כל שישי, קפה אצלי או אצלה. מדי פעם היא פשוט נכנסת בלי לדפוק, פותחת מקרר, שואלת "אין לך חמאה?", ואני מבינה שדלת הפתקים האלו נשארה פתוחה לתמיד.
