הנייד רטט על שידת הלילה בשלוש וחצי לפנות בוקר. רבקה התעוררה בבהלה, הלב דופק כמו אחרי ריצה. הודעות בשעות האלה תמיד הבהילו אותה. היא שלחה יד רועדת לשולחן, הפילה את המשקפיים, מיששה עד שמצאה את הטלפון.
"אמא… אמרתי 'כן'!"
מתחת למילים התנוססה תמונה. נועה שלה, הבת שלה, אוחזת זר ענק של אדמוניות ורודות וביד השנייה קופסית קטיפה פתוחה. לידה עמד יונתן. חיוך רחב של נועה, עיניים נוצצות. אבל הוא… הפנים שלו היו חתומות. כאילו מישהו הכריח אותו להצטלם.
"יעקב, תקום! נועה מתחתנת!"
יעקב פקח עין אחת, הציץ במסך ונהם: "טבעת יפה… אבל למה הוא נראה כמו לפני לינץ'?"
"גם אני ראיתי את זה."
"די, תישני. בטח עייף מהטיסה."
עשר שניות אחר כך הוא כבר נחר, ורבקה המשיכה לבהות בתמונה. משהו שם לא הסתדר לה.
נועה ויונתן היו יחד שנתיים וחצי. בחור מקסים לכאורה. תמיד הגיע עם בקבוק יין טוב, שאל שאלות, הצחיק את יעקב, עזר לשטוף כלים בלי שביקשו. אבל על חתונה הוא בחיים לא דיבר מרצונו. ברגע שהנושא עלה – מיד היו לו תירוצים.
"בא לי קודם לסגור את העניין עם הקליניקה."
"בואי נחכה שההורים שלי ימכרו את הדירה."
"עכשיו זה לא הזמן, נועה."
רבקה ניסתה לדבר עם הבת שלה.
"מותק, זה לא נראה לך מוזר קצת?"
"אמא, די. הוא פשוט רציני. לא כולם קופצים מהר."
כשיונתן הציע לטוס יחד לפראג בקיץ, נועה חזרה הביתה עם עיניים בורקות.
"אמא, אני בטוחה שהוא יציע לי שם נישואים. ברחוב היהודי, מתחת לשעון. יש לי תחושה."
והיא צדקה. בערב האחרון, על גשר קארל בשקיעה, יונתן כרע ברך ושלף קופסית. נועה התקשרה הביתה בוכה מהתרגשות.
בשובם ארצה, היא פרצה לדירה בפלורנטין כמו טורנדו. "אמא, תראי איזו טבעת וינטג'! ספיר כחול, בדיוק כמו שרציתי!"
"מהממת," רבקה חייכה. "אז מתי נפגשים עם המשפחה שלו? עם ההורים?"
נועה התכופפה לשחרר את הסנדלים. "בקרוב. יונתן יסגור מתי שמתאים להם. הם גרים בצפון, את יודעת."
"והוא כבר דיבר איתם? הם יודעים?"
"ברור," נועה ענתה בלי להרים את הראש.
אבל התשובה באה מהר מדי. משהו בטון שלה צרם לרבקה. והיא גם קלטה פרט אחד קטן – נועה סיפרה שקנו את הטבעת ביחד. לא הייתה הפתעה. יונתן שאל אותה כמה שבועות לפני הטיסה: "בואי נלך לבחור לך טבעת, שלא תקבלי משהו שאת לא אוהבת." נועה התלהבה מהפרקטיות. רבקה הרגישה צביטה בבטן. בחור רומנטי לא שואל "איזה דגם תרצי" לפני שהוא מציע נישואים. הוא עושה שטויות, מתייעץ עם חברה, מסכן כסף – אבל משאיר אלמנט של הפתעה.
ההכנות התחילו מיד. אולם אירועים במושב ליד ירושלים, די-ג'יי שעבד עם נועה בצבא, קייטרינג חלבי ברמה של חתונות עשירים. רבקה ויעקב לקחו הלוואה של ארבעים אלף שקל בלי למצמץ. נועה הייתה הבת היחידה, ואחרי שנים של חסכונות – מותר לה חתונה כמו שהיא חולמת עליה.
באחד הימים חזרה נועה הביתה מוקדם מהרגיל. רבקה ישבה במטבח עם קפה. ראתה את הפנים של הבת שלה – וחייכה.
"מה קרה? רביתם?"
"הוא רוצה לקבוע תאריך עכשיו. אומר למה לחכות."
"ואיזה תאריך?"
"עשרים ושמונה באוקטובר."
רבקה כמעט נחנקה מהקפה.
"עוד חודשיים?! נועה, את בטוחה? למה כזה ממהרים?"
"אמא, מה זה משנה? העיקר שמתחתנים, לא?"
שלושה ימים אחר כך, נועה הגיעה שוב. הפעם היא נכנסה הביתה בדממה. התיישבה על הספה, הוציאה את הטלפון, הניחה אותו על השולחן עם המסך כלפי התקרה. רבקה ראתה את האצבעות שלה רועדות קלות.
"נו?"
"אמא… החתונה מתבטלת."
הלב של רבקה נפל לבטן. היא התיישבה ליד הבת שלה.
"מה קרה? דברי אליי."
נועה לא ענתה מיד. פשוט פתחה גלריה בטלפון, דפדפה לאחור, עצרה על תמונה אחת.
"תראי."
זו הייתה תמונה מהטיול לפראג. יונתן יושב בבר של המלון, שעת לילה מאוחרת. לידו יושבת בחורה. לא סתם יושבת – היא יושבת עליו. היד שלה על הירך שלו, הראש שלה צמוד לאוזן שלו, והוא מחייך. חיוך שרבקה מעולם לא ראתה על הפנים שלו. חיוך אמיתי, רחב, של אושר טהור.
"מי זאת?" רבקה שאלה, למרות שכבר הבינה.
"מישהי שהוא הכיר שם. בקבלה של המלון, תאמיני? ביום השלישי. נכנסתי לחדר מוקדם, אמרתי שאני עייפה. והוא נשאר למטה."
"איך… איך השגת את התמונה?"
"שלחו לי. בפייסבוק. מישהי ראתה ותייגה אותה, וזה קפץ לי בפיד. הוא לא יודע שאני יודעת."
רבקה לקחה נשימה עמוקה.
"מתי גילית?"
"לפני יומיים. חיכיתי לראות אם הוא יספר. הוא לא סיפר. במקום זה הוא קבע אולם."
רבקה שתקה רגע. ואז שאלה את השאלה הכי קשה.
"את מתכוונת לסלוח לו?"
נועה הרימה אליה מבט. הלסת שלה הייתה קפוצה, אבל העיניים יבשות לגמרי.
"אני עוד מעט בת עשרים ושמונה. אני רוצה להתחתן. הוא טועה – אבל הוא שלי."
רבקה הרגישה איך העולם נשמט מתחת לרגליים שלה. היא הכירה את הבת שלה. ידעה שהיא לא תסלח לעצמה בעוד עשר שנים.
"נועה… תקשיבי לי טוב," היא אמרה בקול נמוך. "פעם אחת בחיים תקשיבי לי באמת. גבר שבוגד בך בפראג – יבגוד בך אחר כך גם ליד הבית. גבר שמסכים לקנות לך טבעת יומיים אחרי שיצא עם מישהי אחרת – לא יהיה לך בעל. הוא יהיה לך שותף לדירה. ואת תבכי בכל יום הולדת."
נועה קמה מהספה. לקחה את הטלפון. בפתח הדלת היא הסתובבה.
"אז מה את מציעה? להישאר לבד?"
"אני מציעה לא לוותר על מה שמגיע לך. בואי אליי מחר. אני אכין מרק."
היא לא באה למחרת. ולא לשבוע שאחרי.
חודש שלם רבקה לא שמעה ממנה. היא שלחה הודעות, התקשרה – נועה ענתה בקצרה, "הכול בסדר," ותלתה. יעקב ניסה להרגיע.
"היא גדולה. היא תחליט מה שנכון לה."
"היא תחליט לטבוע," רבקה ענתה. "ואני לא אתן לזה לקרות."
ביום בהיר אחד, רבקה נכנסה לפייסבוק. הקלידה את השם של יונתן בשורת החיפוש. דפדפה. הקלידה את השם של נועה. דפדפה. ראתה פוסט שקט שנועה פרסמה: "לפעמים התשובות מגיעות כשמפסיקים לשאול." רבקה הרגישה דקירה בלב. היא יודעת, חשבה. היא יודעת ומשקרת לעצמה.
זה לא הספיק לה. היא נכנסה לאינסטגרם, חיפשה לפי מילות מפתח. פראג, מלון, תאריכים. ראתה עוד תמונות. יונתן ואותה בחורה בבר. יונתן ואותה בחורה בלובי. יונתן מאכיל אותה עוגה בכפית. רבקה צילמה הכול. כל תמונה, כל תגובה, כל תיוג.
והיא חיכתה.
חודש בדיוק אחרי השיחה ההיא, הזמנה הגיעה בוואטסאפ. חתונה של בת הדודה של נועה, דנה, באולם בצומת גלילות. רבקה התלבשה יפה, שמה מסקרה עמידה במים, ויצאה מהבית בלי להגיד מילה ליעקב.
האולם היה מלא. שולחנות עגולים, מפות לבנות, פרחים בגווני שמנת. רבקה נכנסה וחיפשה בעיניים. היא ראתה אותם מיד. נועה ויונתן ישבו יחד, יד ביד, מחייכים לאנשים, כאילו כלום. כאילו לא קרה כלום. לידם ישבו ההורים של יונתן, זוג כבד מבוגר מצפון הארץ, מחייכים בנימוס.
הדי-ג'יי הכריז על החתן והכלה. כולם קמו. מחיאות כפיים. מוזיקה. ואז, בהפסקה הקטנה בין המנות, כשיונתן קם ללכת לשירותים, רבקה ניגשה לשולחן.
"ערב טוב," היא אמרה בנימוס. ההורים של יונתן הביטו בה במבוכה.
"אני רבקה, אמא של נועה. רציתי לשאול אתכם משהו."
האב חייך חיוך קטן. "בבקשה."
"אתם יודעים שהילדים שלכם עומדים להתחתן?"
האם הנהנה. "כן, דיברנו על זה."
"ואתם יודעים שבפראג, בטיול, יונתן יצא עם מישהי אחרת?"
הדממה שנפלה על השולחן הייתה כבדה כמו עופרת. האם החווירה. האב הביט ביונתן שבדיוק חזר מהשירותים. נועה קפאה במקומה.
"על מה את מדברת?" שאל האב.
רבקה הוציאה את הטלפון שלה. פתחה גלריה. הראתה להם תמונה.
"זאת התמונה שהוא קיבל בבוקר אחרי הבר. הנה עוד אחת בלובי. הנה שלישית. הבן שלכם קנה טבעת לבת שלי יומיים אחרי השטויות האלה."
ההורים של יונתן הביטו בטלפון. ואז ביונתן. הפנים שלהם הסגירו הכול. הם ידעו. אולי לא את הפרטים, אבל הם ידעו שיש משהו. הם הכירו את הבן שלהם.
יונתן עמד שם, לבן כמו המפה. ניסה למלמל משהו.
"זה לא מה שאת חושבת…"
"לא מה שאני חושבת?" רבקה קטעה אותו. "אתה רוצה שאני אשלח את זה לקבוצה המשפחתית? לכל האורחים פה?"
נועה קמה. לקחה את התיק שלה. הביטה ביונתן. לא צעקה. לא בכתה. הוציאה את הטבעת מהאצבע, הניחה אותה על הצלחת שלו.
"אני לא יודעת למה הסכמתי," היא אמרה. "אבל תודה לאמא שלי."
היא הסתובבה והלכה לכיוון היציאה.
יונתן צעק אחריה, "נועה, בואי נדבר!"
רבקה נעמדה מולו. לא גבוהה, לא רזה, אישה בת חמישים וחמש ששום דבר לא הכין אותה לרגע הזה. אבל עכשיו, מול הבחור הזה, היא הרגישה שהיא סוף סוף עשתה משהו נכון.
"אתה לא מדבר איתה יותר," היא אמרה בשקט. "אתה מתקשר אליה פעם אחת – ואני שולחת את כל התמונות לעבודה שלך, ללקוחות שלך ולדודה החירשת שלך מעפולה. הבנת?"
הוא הנהן. לא אמר מילה.
רבקה יצאה מהאולם. נועה חיכתה לה בחניון, רועדת כולה למרות החום. השתיים חיבקו זו את זו זמן רב.
"אני מצטערת, אמא."
"על מה? באת לחתונה. רקדת. מתי בפעם האחרונה רקדנו ביחד?"
הן נסעו הביתה בשקט. בלי רדיו. החלונות פתוחים. רוח חמימה של סוף אוגוסט נכנסה לאוטו. רבקה הביטה מהחלון וראתה את נועה, במושב הנוסע, עוצמת עיניים ונושמת. לאט. עמוק. בפעם הראשונה מזה חודשים.
