הרוח במבואות הדרומיים של באר שבע נשבה חזק באותו ערב. עמדתי ליד הקרוואן הרעוע שהתפרק מאחורי תחנת האוטובוסים הישנה, מגש בידיים. על המגש היו מונחות קציצות דגים ברוטב עגבניות, אורז לבן ופיתה טרייה. בדיוק כמו שאבא שלי היה מכין כל ערב בשלושים השנים האחרונות.
אבא שלי, יוסי, נפטר שלשום. האיש שעבד כחשמלאי כל חייו, שהעביר חוטים בתקרות של קומות מסחריות עד שהידיים שלו רעדו, הלך לעולמו בשקט בטיפול נמרץ. הריאות שלו פשוט קרסו אחרי שנים של עשן ואבק. ליוויתי אותו בדרכו האחרונה אתמול בצהריים, בבית העלמין בבאר שבע. ואז חזרתי הביתה, הדלקתי את הכיריים, והתחלתי לבשל.
למה? כי ככה היה אצלנו תמיד. כל ערב, שבע וחצי בדיוק, אבא היה לוקח מגש ויוצא מהדלת. “לפרוספר,” הוא היה אומר. “הוא מחכה.”
פרוספר היה האיש שגר מאחורי התחנה. הוא ישן על מזרן קרוע מתחת לגג פח, עם מזוודה חלודה לצדו ועגלת סופר שתמיד הייתה מלאה בבקבוקי פלסטיק. בחורף היה שם בוץ, בקיץ היה שם גיהינום. ואבא שלי — אדם שלא הרוויח אף פעם יותר מ-5000 שקל בחודש — דאג שפרוספר יקבל ארוחה חמה. כל יום. גם כשלא היה לנו חשמל. גם כשלקחו לנו את הרכב. גם כשאמא עזבה אותנו וצעקה לו: “אתה אוהב את הנווד הזה יותר מהמשפחה שלך.”
גדלתי עם טינה. נעליים קניתי בשוק יד שנייה, ואבא קנה לפרוספר תרופות. הלכתי לצבא עם תיק קרוע, ואבא שילם למוסכניק שיסדר לפרוספר את דוד הנפט. כששאלתי אותו פעם, בגיל שבע עשרה, “אבא, למה אתה הורס לנו את החיים בשביל מישהו אחר?” — הוא נעץ בי מבט וסגר את הפה. רק אחרי שעה אמר: “יש דברים שגדולים ממך, נועה.”
אחרי זה הפסקתי לשאול. התגייסתי, עשיתי קורס קצינות, עברתי לתל אביב. חזרתי לבאר שבע רק לסופי שבוע. ואז גם זה הפסיק.
עכשיו עמדתי שם, מול הקרוואן, ופרוספר לא היה שם. המקום היה נקי לגמרי. כאילו מישהו העלים הכול — את המזרן, את הפח, את המזוודה. רק האדמה הייתה שטופה. הרגשתי דקירה מוזרה בלב.
“חיכיתי לך.”
הסתובבתי. מאחוריי עמד גבר בשנות השישים שלו, לבוש בחולצת פולו ומכנסי פשתן. זקנו היה מטופח. על פרק ידו נח שעון כסף. הוא החזיק בידיו את מחזיק המפתחות של אבא שלי — אותו סוסון נחושת ירוק שהיה תלוי על צרור המפתחות שלו מאז שאני זוכרת את עצמי.
“מי אתה?” שאלתי, אפילו שהגוף שלי כבר ידע.
“פרוספר,” הוא אמר.
רגע אחד של דממה.
“אתה לא…” התחלתי, והוא חייך.
“לא נראה כמו אתמול. נכון.”
הוא הושיט לי את הסוסון. “יוסי אמר שתגיעי. הוא אמר, ‘נועה תכין לך קציצות, גם כשהיא תשנא אותי על זה. היא הבטיחה.'”
הרגשתי את הגרון נסגר. הייתי בת שש עשרה כשאבא ביקש ממני את ההבטחה. שכבתי על הספה עם חום גבוה, והוא ישב לידי, ליטף לי את המצח. “תבטיחי לי משהו,” הוא אמר. “שאם יקרה לי משהו, תדאגי לפרוספר. תדאגי שתהיה לו ארוחה.”
הבטחתי. והנה, עמדתי שם, במדבר, עם מגש של קציצות.
“אתה רוצה…” ניסיתי להגיש לו את המגש, אבל הוא עצר אותי.
“קודם כל, תכנסי. יש משהו שאת צריכה לראות.”
הלכתי אחריו אל תוך החצר שמאחורי התחנה. שם, על שולחן ישן, מונחת מעטפה. לבנה, פשוטה, עם השם שלי בכתב ידו של אבא.
פתחתי אותה. קראתי את השורה הראשונה, והעולם עצר.
“את יודעת שכמעט טבעת בחוף אשקלון? היית בת חמש. המים סחפו אותך, ואמא שלך קפאה. לא הצליחה לזוז. את זוכרת?”
לא זכרתי כלום.
המכתבתי. “היה שם גבר. מציל. הוא רץ למים ומשך אותך החוצה. הידיים שלו נחתכו מהסלעים. אחרי שהציל אותך, אבא שלך חיפש אותו במשך שנים. וכשמצא אותו, האיש כבר היה ברחוב.”
הרמתי את העיניים. פרוספר עמד שם, ללא ניע.
“זה היה אתה?”
הוא הנהן. “התחתכתי. קיבלתי זיהום. איבדתי את העבודה, את הבית, את האישה. הכל.”
המשכתי לקרוא. “אני יודע שאת שונאת אותי על כל השנים האלה. אבל את צריכה להבין — לא האכלתי קבצן. האכלתי את האדם שהוציא אותך מהים. הוא סירב לקחת כסף. הסירוב היחיד שלו היה שאני אמשיך להיות החבר שלו. לא לקוח. לא פרויקט תרומות. חבר.”
הרגשתי את הכתפיים שלי רועדות. פרוספר ניגש אליי, ופתאום ראיתי — באמת ראיתי — את הצלקות על הידיים. לבנות, עבות. לא סתם שריטות. סימנים של מפגש עם סלעים קשים.
“יש עוד משהו,” אמר.
הוא הוציא תיקיית ניילון. בתוכה היו דפי חשבון, תעודת עסק, מסמכים של חברת “הצלה ימית דרום”. “לפני שבע שנים, התחלתי לעבוד שוב. מההתחלה. קודם ניקיתי בריכות, אחר כך קיבלתי תעודת מציל, אחר כך פתחתי חברה קטנה.” הוא חייך. “יוסי היה הלקוח הראשון שלי. הוא שילם לי באוכל.”
צחקתי. לא צחוק של שמחה — צחוק של הקלה, של שחרור, של אבסורד.
“אז למה נשארת בקרוואן?”
“כי המקום הזה,” הוא הצביע על האדמה, “היה המקום היחיד שבו קיבלו אותי בלי שאלות. יוסי ואני היינו יושבים פה, מדברים עלייך. על הלימודים שלך. על הקצונה. הוא היה האדם הראשון מזה עשרים שנה ששאל מה שלומי, באמת.”
הסתכלתי על המגש. הקציצות כבר התקררו.
“בוא,” הוא אמר. “בואי נאכל. אבא שלך היה רוצה.”
ישבנו על הארץ, בדיוק איפה שהיה המזרן הקרוע. אכלנו בשתיקה. וברגע ההוא — היה לי ברור. אבא מעולם לא טיפל בזר. הוא טיפל במי שהחזיר לי את החיים.
שישה חודשים אחר כך פתחנו, פרוספר ואני, דוכן אוכל קטן בכניסה לתחנה המרכזית בבאר שבע. קראנו לו “הצלחת של יוסי”. כל יום בצהריים, מי שאין לו כסף — מקבל מרק חם, חלה ושתייה. על הקיר תלוי סוסון הנחושת הירוק.
לפני שבועיים, מישהו צילם את פרוספר מחלק אוכל לילדה קטנה והעלה לטוויטר. תוך יומיים היו לנו תרומות לפתוח סניף נוסף. כתבת מעיתון מקומי שאלה אותי: “מה המסר שאת רוצה להעביר?”
לא עניתי לה במילים. פשוט הצבעתי על השלט שפרוספר כתב במו ידיו ביום הפתיחה. כתוב שם, בכתב יד רועד: “מאכילים כאן זרים, כי כל זר הוא חבר שעוד לא הצלת.”
אתמול, כשפרוספר סגר את הדוכן, הוא תלה על הקיר תמונה. תמונה ישנה, שצולמה בחוף אשקלון, לפני שלושים שנה. בתמונה רואים ילדה קטנה עם בגד ים לבן, מים עד הברכיים, ומאחוריה — גבר צעיר, חסון, ידיו מונחות מתחת לפניה של הילדה.
הילדה זאת אני. הגבר הוא פרוספר. אבא שלי, יוסי, צילם.
כל ערב, לפני שאני סוגרת את הדוכן, אני מסתכלת בתמונה. והדבר היחיד שמתחשק לי לעשות — להרים טלפון לאבא ולשאול: “איך ידעת להפוך חוב לאהבה?”
