הטלפון של יוני צלצל בדיוק ברגע שהוא שמע את הצליל, הרך והמזעזע בו-זמנית, של חרסינה מתנפצת על הרצפה. נטע עמדה מולו, עיניה פעורות, ולרגע הוא ראה בהן יותר כאב מאשר זעם. "הספל של סבתא," היא לחשה, אבל הלחישה התגלגלה מהר לצעקה. "הספל של סבתא! ידיים עקומות, חלשלוש, לא יכול לשטוף כלים בלי להרוס את הדבר היחיד שהיה לי ממנה?!"
יוני ניסה למלמל משהו, להסביר שהיה סבון על האצבעות, אבל נטע כבר לא הקשיבה. היא צעדה לעברו, תפסה בכתפו הצנומה, וסטרה לו במלוא הכוח. לא כאב הפלצור הפיזי הכריע אותו, אלא ההבנה: שוב. שוב מישהו גדול וחזק ממנו מרים עליו יד, שוב קוראים לו בכינויים מהחצר של בית הספר היסודי. ההבנה הזאת דחפה מהבטן את המלים היחידות שהצליח לומר: "אני מתגרש."
שלושים ותשע שנים לקח ליוני להבין שהבטחות לא תמיד מקיימים, בטח לא את ההבטחות שנותנים לעצמך. כילד רזה, חיוור ונמוך, הוא שינן כמו מנטרה: "המבוגרים לא נותנים כינויים, המבוגרים לא מרביצים." אז הוא חיכה. התבגר. והכינויים רק התחלפו: לא עוד "חלשלוש", אלא "מולקולה", "גמד", "עכבר". בעבודה במחסן של סופרמרקט בדרום פתח תקווה, הקולגות הנשים אהבו אותו בדרכן שלהן – העיקר לרחם עליו. "יוני המסכן, תראה כמה הוא שברירי, תביא לו קציצות." הוא קיבל את הרחמים האלה כתחליף לחום.
ואז יום אחד, בתור לקופה, הוא ראה אותה. נטע ישבה על כיסא הקופאית, אישה עם מפץ גדול: גבוהה, רחבה, קול שהגיע עד לחנייה, ושתי עיניים שהחזיקו את יוני תקוע במקום חמש דקות, מתחמם ומתקרר לסירוגין. בדיוק באותו רגע, שני פרחחים עם בקבוקי וודקה דחפו אותו הצידה. "אנחנו לפנייך, דוד," אמר אחד מהם. יוני רצה להיעלם. אבל נטע הביטה, והוא פלט בקול דק: "תעמדו בתור."
"מה אמרת, גמד?" הפרחח דחף אותו בחזה. יוני פתח את הפה, אבל לפני שהספיק, נטע החרימה: "הבקבוקים על הדלפק. עכשיו. ותוציאו תעודות זהות, אולי בכלל אסור לי למכור לכם." הבחורים מלמלו משהו על "זאטוטים" והסתלקו להמשך הערב. נטע חייכה ליוני חיוך רחב, אבל בדיוק כמו מכת החסד שלה, היא לחשה, "בוא, חמוד, אני אעביר לך, אתה רזה מדי, צריך לאכול." יוני הרגיש שגם היא, ממש כמו האחרים, ראתה בו רק אפרוח שברירי שצריך להאכיל. אבל היא הייתה שונה: היא האכילה אותו כל יום. אוכל ביתי, צלחות פלסטיק בקופסאות, וטיפות של אהבה. תוך חודשיים היא כבר לא רק האכילה אותו; היא נישקה אותו, צחקה מהבדיחות המבוישות שלו, ואפילו הציעה נישואים. "מה, אתה לא רוצה להתחתן? תשמע, יוני, אל תפחד, אני אשמור עליך." והוא, בפעם הראשונה בחייו, הרגיש שמישהו באמת רוצה אותו. הם התחתנו.
הנישואים האלה לימדו את יוני משהו על מגדלי שמירה. נטע שמרה עליו, כן, אבל גם כלאה אותו. כל פעולה לא מושלמת הייתה סיבה לנזיפה, כל שטות הייתה עילה להרצאה. "תלית את התמונה עקום, יא חלשלוש." "שכחת לנגב את השיש, יא מולקולה." יוני ספג, בלע, קיווה שככה זה כש"מתחככים" ושבסוף תבוא הרגיעה. הרגיעה הגיעה בצורת סטירה מצלצלת. הספל של סבתא היה הקש האחרון.
באותו לילה, יוני ארז תיק קטן ויצא מהבית. הוא הלך ברחובות פתח תקווה והרגיש שהעולם שוב בדק אותו ונכשל. הוא נשבע: לעולם לא עוד. לא עוד נשים, לא עוד אהבה, לא עוד אנשים.
בינתיים, ברחבי העיר, גם קליאו למדה את אותו השיעור. קליאו הייתה כלבה יוצאת דופן: תערובת של תחש ומי-יודע-מה, גוף שחור ומתוח שהגיע לשנים-עשר קילו של אכזבה עבור כל בעליה. בעליה הראשון רצה תחש גזעי, ראה אותה ואמר, "זאת סופר-תחש, לא שווה כלום," ומסר אותה לחבר. החבר שם אותה בחצר. "תשמרי, כלבה," ציווה. קליאו נבחה – בקול אדיר, בס, כאילו יש לה קופסת תהודה בתוך הבטן – אבל היא נבחה על רוח, על צללים, על שכנה שהשקתה את הגינה. "סתם נובחת, סתם אוכלת," אמר החבר, ומסר אותה לאישה מבוגרת. האישה אהבה חתולים. קליאו אהבה לרדוף אחרי חתולים. פעם אחת, כשהאישה יצאה לטיול ערב, חלף חתול ג'ינג'י. קליאו זינקה, הרצועה נקרעה מהיד, האישה נפלה. היא לא נפגעה, אבל באותו ערב מישהו כבר התקשר למשפחה חדשה: זוג עם ילד בן ארבע.
בבית החדש פגשה קליאו את אורי. אורי ראה סוס. "קליאו, סוס! בואי סוס!" והוא ניסה לרכב. קליאו התפתלה, נהמה חרישית, ברחה מתחת למיטה. "כלבה רעה, לא ממושמעת, נושכת ילדים," צעק האב, איתן, ותפס חגורה. אבל קליאו תמיד ברחה. היא התחבאה מתחת למיטה, רעדה, וחשבה שאף אחד לא יבין אותה.
ערב אחד, איתן התקשר לחבר הוותיק יוני – זה עתה התגרש. "בוא, יוני, תשתה משהו. תכיר את קליאו המקסימה, אולי תיקח אותה." יוני בא. הוא התיישב בסלון, הסתכל על הכלבה שרבצה בפינה, והרגיש הכרה מוזרה. היא הייתה… לא סטנדרטית. גדולה מדי, שחורה מדי, עם אוזניים שמוטות כמו של מי שאיבד תקווה. "היא לא מקולקלת," אמר יוני בשקט. "היא סתם לא מובנת. גם אותי אף אחד לא הבין." איתן לעג: "אז תקח אותה, מה יש. תראה איך היא מביטה בך." קליאו, מתחת לשולחן, הטתה את ראשה. יוני הושיט יד, והיא, בפעם הראשונה מזה חודשים, ליקקה אותה. "יאללה, בואי," אמר יוני. הם יצאו לדרך, שני לא-שווים בעולם של מושלמים.
בהתחלה זה היה קשה. קליאו משכה את הרצועה, יוני מעד. קליאו קפצה על אורחים, יוני התנצל. אבל הוא לא צעק. הוא דיבר איתה. הוא למד אותה, והיא למדה אותו. הם נרשמו לקורס אילוף בפארק הירקון. לאט-לאט, קליאו הבינה ש"שב" פירושו חטיף, ו"בואי" פירושו ליטוף. יוני הבין שלפעמים גם הוא יכול להיות מנהיג. הם התחילו לבלות בכלביה. לא סתם כלביה – מגרש הכלבים בפארק, המקום שבו כלבים מתרוצצים ואנשים מחייכים.
שישה חודשים אחרי שהוא נטש את הבית, יוני מצא את עצמו יושב על ספסל במגרש, קליאו לצדו, מכרסמת מקל. אישה בלונדינית עם גולדן רטריבר ישבה על הספסל ממול. "היא יפה, התחשית שלך," אמרה האישה. יוני חיוך קטן. "היא סופר-תחש," תיקן, ולראשונה המלה לא נשמעה כמו קללה. "שלי זה ג'ינג'י, הבאתי אותו מהולנד," שיתפה האישה. קראו לה דנה. היא לא הסתכלה על יוני ברחמים. היא ראתה רק מישהו שאוהב כלבה.
יוני לא מיהר לכלום. הוא לא הציע נישואים, לא חיפש מצילה. אבל כשדנה הזמינה אותו לקפה, הוא ענה "למה לא?" וקליאו כשכשה בזנב כאילו הבינה. הערב ירד על תל אביב, האורות נדלקו מעבר לעצים, ויוני הרגיש איך הכל מתחיל מחדש – לא כמו סרט הוליוודי, אלא כמו טיול ערב עם כלבה שפעם קראו לה סופר-תחש, והיום קוראים לה פשוט קליאו.
