HE

יואב הניח את המזלג, ניגב את שפתיו במפית הלבנה והביט בי במבט שמעולם לא ראיתי ממנו. לא מבט של בעל. גם לא של שותף. משהו קר, זר, כמו

אני גרה בחיפה, בדירה קטנה בשכונת נווה שאנן, כמעט ארבעים שנה. אלמן כבר שבע שנים. התרגלתי לשקט, לקפה של בוקר במרפסת, לסדנת ההתעמלות בימי שלישי. חשבתי שבגיל שבעים

הוא שוב היה שם. החתול השחור והשמן שלי, שוורץ, התמתח על הספה של רוני כאילו זאת הטריטוריה הפרטית שלו. ואני עמדתי במטבחון שלי, בצד השני של המחיצה, והסתכלתי

השעה הייתה שתיים עשרה וחצי בצהריים. יונתן עמד מאחורי הדלפק ב״הפינה של יוני״, בית הקפה הקטן שלו ברחוב הנמל בחיפה, וניגב כוסות זכוכית עבה במגבת לבנה. לקוח צעיר

הטלפון שלי צלצל בדיוק כשישבתי על הספסל מול בריכת הגופרית, עם רגליים טבולות במים הירוקים-חמים ועיתון שהרוח הפכה אותו בלי ששמתי לב. המספר של יעלי הופיע על המסך,

הוא אפילו לא הסתכל לי בעיניים כשאמר את זה. פשוט שם מפתחות על השולחן ונאנח כמו מישהו שמסיים ישיבת עבודה מתישה. "אבא, החלטנו שזה מה שהכי נכון. המקום

רותי הניחה את המצקת על השיש והסתובבה. יוסי ישב על כיסא הבר הצר במטבח, מגוהץ בחולצת פשתן לבנה ונוטף בושם יקר. שערו המאפיר היה מסורק לאחור בקפידה. מוזר,

הגשם שוב דפק על התריס הישן כשסבא יוסף לחץ את ידה של נטע וסינן בשארית כוחותיו: – תביאי לי את לביא, ילדה. אני רוצה… שאני איפרד ממנו. רק

הפעם הראשונה שבועז חזר הביתה באמצע הלילה, הוא לא דפק בדלת. פשוט פתח בשקט עם המפתח שהיה לו עוד מהילדות, נכנס לסלון, הניח את התיק על הרצפה והתיישב

השנה הייתה 1998, והגשם הראשון של נובמבר ירד ללא רחם על תל אביב. רבקה הרגישה את הטיפות הקרות מחלחלות מבעד למעיל הגשם הדק שקנתה בשוק הכרמל שבוע קודם