אף אחד לא שאל אותי מעולם מה אני רוצה לעשות

הטלפון שלי צלצל בדיוק כשישבתי על הספסל מול בריכת הגופרית, עם רגליים טבולות במים הירוקים-חמים ועיתון שהרוח הפכה אותו בלי ששמתי לב. המספר של יעלי הופיע על המסך, וחייכתי. רציתי לספר לה על הבוץ הטיפולי מהבוקר, איך האחות אמרה לי שיש לי גב כמו של בחורה צעירה. לא הספקתי להגיד מילה.

"אמא, את באמת מכרת את החלקה במושבה? יובל סיפר לי. איך יכולת לעשות דבר כזה בלי לשאול אותנו?"

הרוח נשבה. מישהו מאחוריי צחק. אני ישבתי שם, בת שישים ושבע, אלמנה טרייה יחסית, עם טלפון ביד אחת ועיתון הפוך ביד השנייה, וחשבתי: שולה, כל חייך חיכית שמישהו ישאל אותך מה את רוצה, והנה לראשונה עשית משהו בשביל עצמך, ואת מרגישה כמו פושעת.

משה שלי הלך לעולמו בסוף אוגוסט, בערב יום ההולדת של נכדנו הבכור. מפרצת. שבעים ושתיים, איש חזק כמו שור, אף פעם לא התלונן. עוד באותו בוקר ישב לשתות קפה שחור במטבח וצעק לי מהחלון שהתבלה של עץ הלימון שוב התקלקלה ושהוא נוסע לחלקה לתקן. ופתאום – כלום. הלוויה בבית העלמין הקטן בזכרון, הספדים, קריעה, שכנים שהביאו קוסקוס וקציצות. ישבתי על כיסא נמוך בסלון, קיבלתי מנחמים, וראיתי הכול כאילו מבעד לזכוכית עבה.

החלקה במושבת הברון – זה היה הבייבי של משה. חמישה דונם של פרדס קטן, שלושה עצי זית שאבא שלו עוד נטע, לול תרנגולות ישן שמשה הפך למחסן כלים, ובקתה קטנה עם דלת כחולה. שלושים וחמש שנים הוא נסע לשם בכל שישי בבוקר, עם סנדוויץ' מגבינה צפתית וטרמוס תה, וחזר רק במוצאי שבת, עייף ומאושר, עם ארגז של תפוזים או אבוקדו. "שולה," הוא היה אומר לי, "גן עדן עלי אדמות". הייתי מהנהנת. אני, האמת, מעולם לא התחברתי לעניין האדמה. העדפתי לשתות קפה הפוך על המרפסת עם ספר. אבל את משה זה שימח, אז למה לא.

אחרי שהוא נפטר, הילדים באו לחלקה פעמיים. בפעם הראשונה – בשבעה, לקטוף לימונים ליד הזיכרון. בפעם השנייה – לא באו בכלל. יובל, הבן שלי, בן ארבעים וחמש, גר בצפון הישן של תל אביב, מנהל מחלקה בהייטק, עובד מסביב לשעון. יעלי, בת שלושים ותשע, עורכת דין משלוחת, גרה ברמת אביב, מתגרשת טרייה עם תאומות בנות שש. לשניהם יש חיים משלהם. בעיות משלהם. סופי שבוע שתמיד עמוסים במשהו אחר.

שלוש שנים החלקה עמדה ריקה. שילמתי מים, ארנונה, אגרות. נסעתי פעם בחודש לבדוק שלא פרצו, שהגדר לא נפלה, שהטפטפות לא נסתמו. עשבים שוטים גדלו עד המותניים. התרנגולות בלול מתו מזמן, אבל הכלוב עדיין היה שם, מחליד. עצי הפרי נשאו פחות ויותר פרי כל שנה, כי מי גוזם? ביקשתי מיובל – בוא, תגזום, תסדר. "אמא, אין לי זמן עכשיו. בפסח, אולי. בחגים." החגים באו והלכו.

לייעלי אמרתי: "קחי את החלקה לך ולבנות. תבלו שם בסופי שבוע. אוויר, שקט, שטח. הילדות ירוצו".

"אמא," היא ענתה, "אין לי כוח לנסוע עד המושבה. ומי יתחזק את זה? לי אין גבר שיתקן דברים. אולי… כשהילדות יגדלו, מתישהו".

מתישהו. זאת הייתה המילה האהובה עליהם. פעם, מתישהו. יבוא יום, מתישהו. כל "מתישהו" נשמע כמו "אף פעם", אבל בנימוס.

בחורף השלישי ישבתי על הספה של הפסיכולוגית. לא האמנתי שאני, שולמית, מורה לספרות בגמלאות, אישה מעשית וחזקה, אשב מול מישהי ואדבר על רגשות. אבל הגב כאב לי בלילות, וחשבתי שזה עמוד השדרה. הרופא אמר שזה לחץ נפשי. אז הלכתי.

דיברתי על משה, על הילדים, על השתיקות בארוחות שישי כשהם באו. ובסוף, איכשהו, הגענו לחלקה. סיפרתי לה איך אני קמה פעם בחודש בחמש בבוקר כדי לנסוע לשם, איך אני הולכת בין העצים היבשים עם הדמעות שזורמות מעצמן, ואיך הדמעות האלה תמיד מתערבבות בכעס – על הילדים שלא באים, על משה שהלך והשאיר אותי עם המטלה הזאת, ובעיקר על עצמי, שאני ממשיכה לטפח פיסת אדמה שאף אחד לא רוצה.

הפסיכולוגית, אישה צעירה עם משקפיים עגולים, שאלה אותי שאלה פשוטה: "שולה, מה את רוצה?"

התבלבלתי. לא ידעתי מה לענות. בחיים לא שאלו אותי את השאלה הזאת ככה, ישירות. לא ההורים שלי, לא משה, לא הילדים. "מה את רוצה" – לא "מה צריך לעשות", לא "מה יועיל", לא "מה מצופה ממך". פשוט: מה את רוצה.

יצאתי מהקליניקה ונסעתי ישר לחלקה. עמדתי שם בשעת ערביים, בין הזיתים של סבא יעקב, עם מעיל של משה על הכתפיים, וידעתי.

בבוקר למחרת התקשרתי למתווך במושבה. לא התייעצתי עם אף אחד. לראשונה בחיי.

הקונים הגיעו תוך שבוע. זוג צעיר, הוא גנן במקצועו, היא מורה לפילאטיס, בהיריון עם תאומים. הם הסתובבו שם עם תוכניות וסרט מדידה, דיברו על גינת ירק ועל ערסלים ועל נדנדות. התבוננתי בהם הולכים איפה שמשה ואני שתינו קפה באלף שבתות, וליבי לא נשבר. ליבי התרחב. משהו השתחרר. משהו שהיה הדוק מדי.

התשלום נכנס לחשבון. לא סכום עתק, אבל מספיק. מספיק לשבועיים במלון ספא "מגן דוד" בעין בוקק – על ים המלח. עם טיפולי בוץ ומים גופריתיים. משה לא אהב בתי מלון. כל החופשות שלנו היו בחלקה. פעם אחת נסענו לאילת, בחתונת כסף. זו הייתה כל ה"חופשה" בחיי הנישואים שלי.

הגעתי לעין בוקק בתחילת מרץ. חדר קטן ונקי עם מרפסת שפונה להרים האדומים של ירדן. טיפול ראשון בבוקר, טיפול שני בצהריים, מנוחה, עיתון, שקט. בלילה הראשון בכיתי בלי סיבה. בלילה השני ישנתי כמו תינוקת.

ואז, באמצע הטיול הקבוצתי במדבר, הטלפון צלצל.

יעלי ואני דיברנו עוד פעמיים במהלך השהות שלי. בשיחה השנייה היא בכתה. "אבא אהב את החלקה הזאת. עצי הזית של סבא. איך יכולת?"

בשיחה השלישית הקול שלה היה קר, מקצועי, של עורכת דין. "אמא, יובל אומר שצריך לבדוק עם עורך דין. את יודעת שזאת ירושה, נכון? החלקה הייתה של אבא. את לא יכול סתם למכור אותה".

עצמתי עיניים. ספרתי עד חמש. "יעלי," אמרתי בשקט, "אבא רשם את החלקה על שמי בלשכת המקרקעין ב-2010. יש לי מסמכים. עורך דין אשר. את מוזמנת לעיין".

שתיקה. ואז צליל חיוג.

חזרתי מהספא עם הגב הכואב פחות ועם שלושה ספרים חדשים מהחנות במלון. על השולחן בסלון עמד זר פרחים ענק – יובל קנה אותו במשלוח. בלי פתק. בלי מילים. סתם זר, כמו הפוגה בשתיקה. לא ידעתי אם זאת התנצלות, או פרידה, או סתם הרגל.

עברו חודשיים. יעלי מתקשרת כל שבוע – לשאול מה נשמע. השיחות קצרות, ענייניות, בלי נשמה. "מה שלומך, בסדר, מה עשית, אה, יופי." על הכסף היא לא שואלת – בינתיים. יובל בא לארוחת שישי, מביא את הנכדים, אבל העיניים שלו שקטות מדי. באוויר תלויה עדיין השאלה שלא נשאלה: "למה לא חיכית?" ובינינו, מתחת לפני השטח, עומדת חומה שקופה מעץ זית.

לפעמים בלילות, כשאני יושבת על המרפסת שלי בחולון עם כוס תה נענע, אני חושבת על הזוג הצעיר עם התאומים. בטח כבר סיימו את הפרגולה. בטח הילדים זוחלים על הדשא ואבא גוזם את עצי הלימון כמו שצריך. אני מדמיינת את הצחוק שלהם עולה באוויר, צחוק שדוחק הצידה את השתיקות הישנות שלי ושל משה. ומשה, אהוב ליבי, אני יודעת שהוא מבין. תמיד ידעתי. הוא העדיף לחשוב על חיים חדשים פורחים מאשר על תפוזים נרקבים מתחת לעץ, כשאף אחד לא בא לקטוף.

אבל אז אני שומעת בראש את הקול של יעלי: "ירושה של אבא. ירושה שלנו." ואני תוהה.

ארוחת הערב ההיא בחג השבועות, שלושה חודשים אחרי שמכרתי, שינתה הכול. יובל ויעלי הגיעו עם הילדים. הבית התמלא רעש וצרחות וצחוק. ישבנו בסלון, שבעה סביב שולחן לבן, מפיות בד, תבשיל אורז ותרד שהכנתי מהבוקר. החלטתי להניח הכול על השולחן. לא יכולתי יותר.

"בואו," אמרתי, מניחה סכו"ם. "בואו נדבר על החלקה."

השקט נפל חריף. יעלי העיפה מבט מהיר על יובל, והוא סובב את המזלג באצבעותיו.

"אמא, לא עכשיו," היא פלטה אוטומטית. "הילדים…"

"דווקא עכשיו," אמרתי, בלי להרים את הקול. "ואני לא צריכה שתאשרו לי. אני צריכה שתקשיבו."

סיפרתי להם הכול. על הנסיעות בחורף ההוא. על המתווך. על הפסיכולוגית. על השאלה – "מה את רוצה?" – שאיש מעולם לא שאל אותי. סיפרתי להם איך בלילות קמתי לבדוק חשבונות, ואיך התגעגעתי לקפה של שבת בבוקר, ואיך פעם אחת, באחד הימים, מצאתי את עצמי עומדת ליד לול התרנגולות ההרוס ובוכה בלי שליטה.

יעלי קטעה אותי. "אבל אמא, למה לא אמרת? למה לא חיכית שנייה שנחליט?"

"חיכיתי, יעלי," עניתי. "חיכיתי שלוש שנים. כל חודש שאלתי. כל חודש חיכיתי שמישהו ירים טלפון. יובל, אתה זוכר שביקשתי שתגזום? יעלי, כשהצעתי לך לקחת – סירבת. זו לא אשמתכם. אלה החיים שלכם. אבל אל תאשימו אותי שבחרתי לחיות את שלי."

יובל אכל בשקט, מסתכל על הצלחת. ואז הוא אמר, בשקט, בלי להרים מבט: "אני לא כועס על החלקה, אמא. אני כועס על… על זה שאבא לא כאן. והחלקה… זה היה כמו חתיכה ממנו. שמכרת אותה. נהיה לי קשה."

שוב שקט. האורז התקרר. נכדתי הקטנה שאלה בקול: "סבתא, אפשר לצאת לגינה?"

"כן, מאמי," לחשתי, "צאי."

קמתי, ניגשתי לארון בחדר השינה, והוצאתי קופסת נעליים ישנה. בתוכה היו פתקים, תמונות, ומפתח חלוד אחד – המפתח של דלת הבקתה, זו שצבענו בכחול בקיץ 82'. הנחתי אותו על השולחן, ליד המזלג של יובל.

"הוא שלי," אמרתי חרש, "אבל הזיכרונות – הזיכרונות לא נמכרו. תמונות מחכות לכם באלבום. הריח של האדמה, הצחוק של אבא כשהוא היה עף על עגבנייה יפה – זה לא נמכר לאף אחד. זה כאן."

יעלי הסתכלה על המפתח, ואז עליי. לקחה אותו בין אצבעותיה, סובבה אותו לאור. דמעה אחת נפלה לה על היד, שקטה, קטנה.

"סבתא!" קול קטן צווח מהגינה. "יש פה לטאה! ענקית!"

יעלי חייכה, למרות הכול. יובל הביט מבעד לדלת הזכוכית על הילדים, והנהן לעצמו, איזה אישור פנימי, שקט.

האוכל התחמם מחדש. דיברנו – לאט, בעדינות – על משה, ועל החיים, ועל זה שלפעמים להרפות זה לא לאבד. השתיקות עדיין היו שם, מדי פעם, כמו אורח ותיק שטרם לקח את מעילו והלך. אבל משהו נרגע.

בסוף הערב, כשיעלי נעלה את הסנדלים במסדרון, היא עצרה. "אמא," היא שאלה, "את… חושבת שפעם תרצי לנסוע שוב לים המלח?"

הבטתי בה. "אולי," אמרתי, "אם מישהו יטפל בצמחים במרפסת שלי בזמן הזה."

היא חייכה. "אני יכולה לבוא."

ומשהו בתוכי, משהו עמוק וכואב, התחיל סוף-סוף לנשום.

בלילה, אחרי שכולם נסעו, ישבתי על המרפסת. האוויר היה קריר, ריח של יסמין עלה מהחצר. הרמתי כוסית קטנה של ערק – של משה, שהוא הכין בעצמו – ולגמתי בשבילו. המפתח הכחול נח על השולחן הקטן, עד, מיותר, אבל יקר מפז. חשבתי על השאלה ששאלו אותי, לראשונה, ואמרתי לעצמי בקול רם אל תוך הלילה: "אני רוצה לחיות."

והפעם, ידעתי בדיוק מה לענות.