הוא שוב היה שם. החתול השחור והשמן שלי, שוורץ, התמתח על הספה של רוני כאילו זאת הטריטוריה הפרטית שלו. ואני עמדתי במטבחון שלי, בצד השני של המחיצה, והסתכלתי עליו דרך החלון.
"בוגד," מלמלתי לעצמי. "בוגד קטן ומפונק."
האמת, היחסים בינינו תמיד היו מיוחדים. אני זוכר איך נסעתי להביא אותו מחיפה. נסיעה של שעה וחצי בפקקים, בחום של אוגוסט, עם מזגן מקולקל. אשתי מיכל אמרה שאני משוגע. "בשביל חתול? אתה נוסע עד חיפה בשביל חתול?" אבל כשראיתי את התמונה שלו במודעה, ידעתי. החתול השחור הזה, עם העיניים הצהובות והמבט החצוף, היה חייב להיות שלי.
ומאז הוא היה הנסיך של הבית. קיבל אוכל מתי שרק ביקש. מיכל קנתה לו מיטה מיוחדת בסלון. אפילו הבאנו חתולה ג'ינג'ית קטנה, זהבה, כדי שיהיה לו עם מי לשחק. הכול היה מושלם.
עד שרוני עברה לגור בדירה הצמודה.
הדירה שלי בתל אביב, בשכונת פלורנטין, מחולקת לשתי יחידות. מרפסת אחת ארוכה, מופרדת במחיצת עץ נמוכה. עבור חתול, זאת לא מכשלה – זאת הזמנה. שוורץ גילה תוך יומיים שאפשר לקפוץ מעל המחיצה ולהגיע אל הצד של הבת שלי.
והוא התחיל לבלות שם שעות. רוני והחבר שלה, תומר, פינקו אותו בטונה משומרת ובחטיפי חתולים יקרים. תומר היה קושר חוט לשקית ניילון מרשרשת, ושוורץ היה רץ אחריה כמו חתלתול קטן. אצלי בבית הוא לא התקרב לדברים כאלה. אצלי הוא היה סנוב.
"תראה את זה," הראיתי למיכל סרטון שרוני שלחה לי בטלפון. שוורץ זולל טונה ישר מהקופסה, מגרגר כמו טרקטור. "אצלנו הוא לא נוגע בטונה. אצלנו מגישים לו סלמון צרוב והוא מסובב את האף."
מיכל חייכה. "תן לו. שייהנה."
אבל משהו לא הסתדר לי. הכרתי את שוורץ. החתול הזה ישן עליי כל לילה, התכרבל לי על החזה, סירב לזוז אפילו כשהרגליים שלי נרדמו. עכשיו הוא נעלם לאמצע הלילה, חוזר בבוקר עם פרווה מסודרת וריח של בושם של רוני. וזהבה, החתולה הג'ינג'ית, נשארה לבד. היא חיפשה אותו, הסתובבה במרפסת, מיאה בעצב.
"משהו לא בסדר," אמרתי למיכל באחד הערבים. "למה החתול תקוע אצל רוני כל הזמן?"
"היא מפנקת אותו יותר ממך."
"לא. זאת לא הסיבה. שוורץ ואני… אנחנו מחוברים. תמיד היינו. יש פה משהו אחר."
מיכל צחקה ואמרה שאני דרמטי. אבל היא טעתה. הגילוי האמיתי הגיע בלילה אחד, בלי שום התרעה מוקדמת.
מיכל הייתה במשמרת לילה בבית החולים. אני ישנתי עמוק, עם זהבה מכורבלת לרגליי. ואז, בשתיים וחצי בלילה, התעוררתי מצרחה.
שוורץ עמד באמצע המיטה, הגב שלו מקומר, הזנב מנופח כמו מברשת, והוא יילל. יללה נמוכה, עמומה, כזאת שמקפיאה את הדם. מעולם לא שמעתי אותו משמיע קול כזה. זהבה קפצה והתחילה לבכות בקול גבוה ורועד. שניהם צרחו יחד, ואני ישבתי במיטה, מבוהל, מנסה להבין מה קורה. הלב שלי דפק בפראות.
"מה?! מה קרה?!"
קפצתי מהמיטה. המחשבה הראשונה הייתה שריפה. אולי קצר חשמלי. אולי פרצה דליפה. רצתי יחף לחדר השני, לסלון, למטבח. הכול היה חשוך ושקט. רק החתולים המשיכו ליילל ולצרוח מאחוריי.
ואז שוורץ הסתובב ורץ. ישר למרפסת. זינק מעל המחיצה, ונעלם בצד של רוני. רצתי אחריו, מדלג מעל השולחן הקטן בינינו, כמעט מועד בחשכה. האור מהירח שבחוץ האיר במעומעם את דירתה. שוורץ ישב ליד דמות ששכבה על הרצפה.
רוני. היא הייתה שרועה כמה צעדים מהמיטה, היד שלה מושטת לכיוון הקיר, מנסה להגיע למפסק האור. היא השמיעה קולות חנוקים, נשימות כבדות ומאומצות. על המיטה, תומר ישן בשקט. הוא לא שמע כלום.
סוכרת. האבחנה היכתה בי כמו ברק. רוני אובחנה בסוכרת נעורים לפני שנתיים. מיד רצתי אל המפסקס, הדלקתי את האור. הפנים שלה היו חיוורות, השפתיים רעדו. היפוגליקמיה. התקף נמוך.
"תומר! קום! עכשיו!"
צעקתי וניערתי אותו. הוא התעורר מבולבל, ראה את רוני על הרצפה, וקפץ מיד. רצנו יחד למטבח. מזגתי חצי כוס מיץ תפוזים מתוק, החזקתי את הראש שלה, עזרתי לה לשתות. לאט לאט. לגימות קטנות. היד שלי רעדה.
תומר התקשר למד"א בזמן שאני ישבתי איתה על הרצפה, מחזיק לה את היד. שוורץ לא זז מאיתנו. הוא ישב לידה, העיניים הצהובות שלו נעוצות ברוני, הזנב מכורבל סביב גופה הקטן. הוא נשאר שם עד שהפרמדיקים הגיעו.
אחרי שרוני חזרה מבית החולים, לא אמרתי מילה. לא הערתי לשוורץ שהוא שוב נעלם לצד שלה. לא בכיתי על הבגידה שלו. פשוט השארתי את דלת המרפסת פתוחה לרווחה. שיילך. שיבוא. שיעשה מה שהוא צריך.
מסתבר שחתולים מריחים שינויים כימיים בגוף. הם יודעים כשרמת הסוכר בדם צונחת, הם מרגישים את זה דרך הנשימה. שוורץ לא עזב אותי בשביל טונה ופינוקים. הוא עבר לגור אצל רוני כי הוא ידע שהיא צריכה שומר. צריכה מישהו שיישאר ער כשתומר ישן. מישהו שישמע, שיריח, שיזעיק.
מאז, שוורץ חי בשתי הדירות. חוצה את הגבול במרפסת מתי שבא לו. בא אליי בבוקר, מתכרבל על החזה, מזכיר לי מי האיש שהביא אותו מחיפה ברכב עם מזגן מקולקל. ואז קם, מתמתח, חוזר אליה. חוזר למשמרת שלו.
עכשיו, כשאני יושב במרפסת בערב והוא יושב לידי, אני מספר לו סיפור. לא על חיפה והפקקים. סיפור אחר.
"נסעתי צפונה," אני אומר לו בשקט, מלטף את הפרווה השחורה המבריקה. "נסעתי עד למקום הכי רחוק שאפשר. נלחמתי במפלצות עם שיניים חדות. יריתי בשתי ידיים. נלחמתי והזעתי ורעדתי מקור, הכול כדי להציל את החתול הכי מפורסם בעולם. יודע למה, שוורץ? כי ידעתי. ידעתי שאתה לא סתם חתול. ידעתי שאתה גיבור."
שוורץ מגרגר. מסתכל עליי בעיניים הצהובות האלה, מזיז את הזנב. ואז זהבה קופצת עליו מאחור. תופסת לו את האוזן. הוא מסתובב, שוכח ממני לגמרי, ורודף אחריה בחזרה לתוך הבית. אגרטל נופל. כרית עפה. הבית רועד.
אני צוחק. הוא אולי גיבור, אבל הוא עדיין חתול. החתול שלי. זה ששומר על הבת שלי.
