HE
"טוב, ועל מה בדיוק קיווית?" – שאלה את עצמה מיכל בזמן שטלטלה את נועה הקטנה, שבכתה את הבכי הקבוע של גיל חצי שנה. "חשבתי ברצינות שד"ר אילנה תפתח
ליאת הגיעה למסעדת "מנטה ריי" בנמל תל אביב בדיוק בתשע וחצי. הערב היה אמור להיות חגיגת ההשקה של הפרויקט החדש של החברה — אפליקציית הלוגיסטיקה שעבדה עליה שישה
הסכין נעצרה באוויר. ריבקה אלמגור, אלמנה בת שבעים מחיפה, עמדה במטבח, קצצה ירקות לסלט, כשהבת שלה לירז התקשרה להודיע שהיא ויואב, בעלה, קיבלו הצעת עבודה במינכן. לשנתיים. יכול
הבחירה היא הניחה את הסמארטפון על השיש במטבח בדיוק במקום הרטוב מהשטיפה. זה היה ניגוב אחד לפני שכל המסך יתחיל להתקלקל. היא לא זזה, רק הביטה במסך המואר
המילים נחתו באולם הישיבות כמו גרזן. "אני בוחר בה." יואב אריאל, האיש שמאחורי תעשיות "אריאל", הצביע לעבר פינת החדר – על תמר בן-דוד, אישה בעלת גוף מלא שעמדה
אורלי הביטה באחותה המומה. ליאת מעולם לא הרימה עליה קול, בטח לא ככה, עם וריד בולט במצח. — השתגעת לגמרי? — צעקה ליאת. — מה, באמת? עכשיו? שבוע
החום של אמצע יולי במחסן של המוסך היה בלתי נסבל. הריח של גריז מעורב בבוקר חם ונדוש נדבק לחולצה שלי עוד לפני השעה תשע. בעלי אייל ואני ניסינו
בכל יום שישי בצהריים, מיד אחרי שהייתי סוגרת את הגלריה, הייתי נוסעת לבית העלמין בקריית שאול. שנתיים שאני מגיעה לשם. שנתיים שחלפו מאז שאריה הלך, ואני עדיין מחנה
היהלום הראשון פגע ברצפת השיש הממורקת בעודו ספון באור הנברשות. מאיה לא צעקה. היא פשוט קמה, תלשה את המחרוזת מעל צווארה, וזרקה אותה לרגליו של יובל. היהלום השני
הדפיקה בדלת הגיעה בדיוק כשסיימתי להסתרק. נעמדתי מול הראי הקטן בארון, החלקתי את החולצה הלבנה שקניתי בחנות בדרום תל אביב — זאת עם הרקמה העדינה בכחול — ואמרתי