HE

""למה אתה לא יוצא לדייטים?" – התשובה שקיבלה הבוסית החזקה ריסקה את ליבה, אבל ההבטחה שהוא שמר לאשתו שינתה אותה לעד מיכל שחר הביטה בשעון שעל מסך המחשב.

ביום רביעי בערב, בדיוק כשסגרתי את הקופה במשרד הנסיעות, צפצוף הוואטסאפ קטע את השקט. זאת הייתה ציפי, השכנה של אמא שלי מרח' הברוש בחולון: "מיכלי, אצל אמא שלך

עמדתי בתור למעבדה של קופת חולים ביקנעם. שעת צהריים מוקדמת, השמש של יולי הכתה על הראש כמו פטיש חם, והתור התארך לאיטו מחוץ לדלת כי בפנים הכניסו רק

הדבר הראשון שאברהם עשה כשהאוטו של השכן עצר בחניה היה לשרוק. הוא שרק את השריקה הזאת שתים־עשרה שנים, אותה שריקה קצרה שצ'יקו שמע עוד לפני שזיהה את הרעש

הדירה ברחוב יפה נוף בחיפה הייתה שקטה בצורה מחשידה. מיכל חזרה ממשרד האדריכלים בתל אביב באיחור של שעתיים, עייפה עד העצם. היא ציפתה למצוא את אייל שרוע על

חום יולי הציף את רחוב האקליפטוסים בראשון לציון כמו מרק סמיך. המזגן בסלון זמזם במאמץ ונלחם באוויר הלוהט שחדר מבעד לתריסים המוגפים למחצה. שירה, הבת שלי בת השש,

השעה הייתה שתיים בלילה, ואני ישבתי במטבח החשוך בדירה בחיפה, גוללת בטלפון תמונות של איתי מהקייטנה. אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על הילד מהקומה הראשונה. יונתן. הילד עם

אני לא יודע מאיפה הגיע לה הביטחון הזה. אולי מהעייפות שלי. אולי מהשקט שאחרי המשמרת. חזרתי הביתה קצת אחרי תשע בערב, הרגליים שלי כאבו כמו אחרי כל יום

יואב לא תכנן שזה יקרה דווקא ככה. הוא ישב מול ליאת במטבח, מנסה להסביר לה משהו שגם הוא עצמו לא באמת הבין עד הסוף. על השיש עמדה צנצנת

כל פעם שאני נכנס הביתה, אבא שלי היה מתחיל. כזה, עוד לפני שהנחתי את התיק. ״תכבה את המזגן בסלון, אין שם אף אחד.״ ״הדלת של המקרר לא סגורה