היא באה לקחת לי את הבית

חום יולי הציף את רחוב האקליפטוסים בראשון לציון כמו מרק סמיך. המזגן בסלון זמזם במאמץ ונלחם באוויר הלוהט שחדר מבעד לתריסים המוגפים למחצה. שירה, הבת שלי בת השש, ישבה על השטיח וצבעה דרקון בחוברת צביעה. בדיוק מזגתי לה כוס מיץ ענבים קר כשהפעמון צילצל – שתי לחיצות קצרות ועצבניות, כמו מישהו שתוקע באצבע ואין לו סבלנות לחכות.

פתחתי את הדלת. רבקה עמדה שם, סגורה בתוך חליפת הפשתן הלבנה שלה, מזיעה קלות מעל השפה העליונה. בלי מילה אחת היא נכנסה פנימה, שמה את תיק העור שלה על השידה במסדרון ועברה ישר לסלון. העקבים שלה דפקו על המרצפות בקצב של מי שבאה לבדוק חשבונות.

"שירה, חמודה, לכי לחדר שלך," היא אמרה. "סבתא צריכה לדבר עם אמא."

שירה הרימה את העיניים מהדף, המכחול הוורוד עדיין בידה. סימנתי לה לעלות בתנועת סנטר, והיא אספה את הצבעים שלה ועלתה במדרגות, משאירה מאחוריה דרקון חצי סגול ודממה כבדה.

"אני אגיע ישר לעניין," פתחה רבקה והושיבה את עצמה על הספה בלי שהוזמנה. "דורון ואת התגרשתם לפני שנתיים. הגיע הזמן שתמשיכי הלאה."

מזגתי לעצמי מים מהברז ושתיתי בלגימה אחת. "אני לא בטוחה שאני מבינה."

היא שלפה מעטפה מהתיק. "הבית הזה. דורון צריך אותו עכשיו. לירז בהריון, את יודעת. בחודש חמישי. הם צריכים מקום נורמלי לגור בו, לא הדירה המוזנחת הזאת שהם שוכרים. אתם קניתם את הבית ביחד. חצי ממנו עדיין שייך לדורון על הנייר."

הסתכלתי על המעטפה בידיה. בפנים היו טפסים – ידעתי את זה עוד לפני שהיא הוציאה אותם. בחודש האחרון דורון ניסה להתקשר אליי בערך עשרים פעם. לא עניתי. כל פעם השם שלו הופיע על המסך, משהו בי התקשה. לא מאהבה. מתשישות.

"רבקה," אמרתי ונשענתי על משקוף המטבח, "הבית הזה נרשם על שמי לפני הנישואים. המשכנתא – שילמתי כל אגורה לבד. דורון בקושי החזיק עבודה יותר מחצי שנה."

"מה זה משנה מי שילם?" היא קמה ונעמדה מולי. "הוא בעלך לשעבר. אתם הייתם משפחה. חוץ מזה, לירז הזאת – היא בחורה צעירה, רצינית. היא דורשת יציבות. דורון סוף סוף מתנהג כמו גבר ואני לא אתן לך להרוס לו את הסיכוי האחרון לחיים נורמליים."

המילים "סוף סוף מתנהג כמו גבר" צרבו לי בבטן. נזכרתי באיך דורון היה יושב על הספה הזאת בדיוק, שנה שלמה, מחפש את עצמו בזמן שאני עבדתי משמרות כפולות כאחות בחדר מיון. אחר כך עזב עם לירז – פקידה צעירה מהבנק – והותיר אחריו רק מגירה ריקה וחשבון חשמל שלא שולם חודשיים.

"ומה את מציעה?" שאלתי. "שאני ובתי נצא לרחוב?"

היא מתחה את שפתיה לקו צר. "סבתא שלך גרה בנתניה, לא? דירת שני חדרים. יש לה מקום. ושירה תוכל סוף סוף ליהנות מאוויר ים אמיתי. אל תעשי מזה דרמה. לירז צריכה חדר לתינוק. היא רוצה לצבוע אותו בצבע תכלת בהיר, מרגיע."

משהו בתזוזה של שפתיה הרגיז אותי יותר מכל מה שאמרה עד עכשיו. היא דיברה על חדר התכלת כאילו אני כבר לא גרה כאן. בתור מישהי שהשקיעה כל שקל שחסכה בתיקון הצנרת וצביעת הקירות, זו הרגישה כמו סטירת לחי.

"וחוץ מזה," רבקה יישרה את החצאית, "לירז לא תחכה. היא כבר דיברה עם עורך דין. אם לא תחתמי על העברת הזכויות עד סוף החודש, היא תתבע חצי מהבית."

הצמדתי את הספל לשיש. "שתתבע. בואי נראה איך מסבירים לשופט שבית שרשום על שמי שייך למישהו אחר."

בדיוק אז הטלפון שלי רעד על שולחן הזכוכית. המסך נדלק בשם "דורון". שוב. זו הייתה השיחה העשירית מאז הבוקר.

"תעני כבר," רבקה נעצה את אצבעה לעבר המסך. "תשמעי מה יש לה להגיד."

התכופפתי, לקחתי את הטלפון, והחלקתי את האצבע על המסך. ואז לחצתי על הרמקול.

"יעלי! יעלי, ברוך השם שענית!"

הקול של דורון התפוצץ בחלל החדר. הוא נשמע מבוהל, כמעט בוכה. ברקע שמעתי רעש של אוטובוסים ומנועים.

"דורון," אמרתי בשקט. "מה אתה רוצה."

הוא התחיל לדבר מהר, המילים שלו מתערבבות זו בזו: "לירז זרקה אותי. בבוקר קמתי וכל הדברים שלי היו בתוך שקיות זבל כעורות בחדר המדרגות. הלכתי לקנות לחם, חזרתי – והיא החליפה מנעול. היא צורחת מאחורי הדלת שאני לוזר זקן ושהיא לא צריכה אותי יותר."

מבטה של רבקה קפא. השפתון האדום שלה נראה פתאום כהה מדי, כמו איפור של ליצנית.

"תקשיבי, תקשיבי," המשיך דורון להתנשם. "התינוק – הוא לא שלי. מסתבר שזה של האקס שלה. הוא חזר מחו"ל בשבוע שעבר והיא רצה אליו בחזרה. היא לקחה את כל הכסף שלי, יעלי. את החסכונות–"

הוא גמגם, עצר לרגע. שמעתי אותו בולע רוק.

"את כל הכסף שהיה לי. העבירה לעצמה לחשבון. אמרה שזה פיצוי על השנתיים שהיא בזבזה עליי. אפילו עשרים שקל לאוטובוס אין לי. גומר לי הסוללה, אני יושב עכשיו בתחנה המרכזית הישנה בראשון. אין לי איך לחזור."

רבקה קפאה באמצע הצעד, כמו עשתה פסל. היד שלה רעדה כשהניחה את התיק בחזרה על השידה. "דורוני…" היא לחשה. "ילד שלי…"

"אמא?" הקול של דורון נשמע מבולבל. "מה את עושה אצל יעלי?"

"איך… איך זה קרה?" גמגמה רבקה. "ומה עם החתונה? ומה עם הטפסים לרבנות? ומה עם חדר התכלת לתינוק?"

"תעזבי אותי מחדרים עכשיו!" דורון צעק. "אני תקוע בלי גרוש! יעלי, תני לי לחזור הביתה. טעיתי. כולי טעות אחת גדולה. את זוכרת איך היה לנו טוב? עשר שנים ביחד. בבקשה."

הבטתי ברבקה. הפנים שלה לבנות כמו הקיר שמאחוריה. האצבעות שלה מעכו את רצועת התיק שוב ושוב. צעד אחר צעד, בלי להוריד ממנה את המבט, התקרבתי לטלפון.

"דורון," אמרתי. "הבית הזה לא שלך יותר. תבקש מאמא שלך שתאסוף אותך."

וניתקתי.

שקט. עמוק וכבד כמו לפני סופת חול. ריח הפריחה של עץ הלימון בחצר חדר מבעד לחלון הפתוח, מתערבב עם הצחנה המתוקה של המפלה.

"רוצה לשתות מים?" שאלתי. הרגשתי איך הכתפיים שלי נופלות, איך פתאום אני עייפה נורא.

רבקה לא ענתה. היא פשוט קמה, לקחה את התיק, ופסעה לעבר הדלת. היא התכופפה להרים את הנעליים – היא חלצה אותן כשנכנסה, כמו אצלה בבית – ואז עצרה. הגב שלה היה כפוף, כאילו מישהו הניח עליו שק של אבנים.

"אני…" היא התחילה, אבל המילים נתקעו לה בגרון. היא בלעה רוק, סובבה את הראש מעט הצידה, אבל לא הסתכלה עליי. "הוא הילד שלי."

לא עניתי. היא נעלה את הנעליים בידיים רועדות, פיספסה את האבזם פעם אחת, ואז שוב. בלי מילה נוספת היא פתחה את הדלת ונעלמה. הצליל של העקבים שלה הלך ונמוג בחדר המדרגות עד שנדם לגמרי.

סגרתי את הדלת. נשענתי עליה עם המצח, הרגשתי את הפלדה הקרה על העור. בחוץ, הרוח נשאה את הפעמונים של אופניים חולפים. למעלה, שמעתי את שירה מזמזמת לעצמה שיר ערש ישן – "לילה טוב, שיר קטנה" – שיר שהמצאתי לה עוד לפני שידעה לדבר, וכל לילה מאז אני שרה לה לפני השינה.

כמה חודשים אחר כך, החורף הגיע. הגשם הראשון שטף את האבק שהצטבר כל הקיץ. בלילות, הייתי יושבת במרפסת ועוקבת אחרי העננים הנמוכים שניתקלו בגגות האדומים של השכונה. שירה הייתה מניחה לי כוס תה נענע עם יותר מדי סוכר – כמו שאהבתי – והיינו שותקות ביחד. טוב היה לנו ככה.

העורך דין שלי הוכיח בקלות שהבית רשום על שמי בלבד ושאני נשאתי בכל ההוצאות במשך עשור. לדורון נשאר לגור עם אמא שלו. פעם אחת ראיתי אותו מרחוק, ליד התחנה המרכזית הישנה. הוא נראה מבוגר יותר, לבוש בחולצה לא מגוהצת, מחכה לאיזה אוטובוס. סרק את הקהל במבט, אבל לא מצא. הוא לא ראה אותי.

רבקה, שמעתי, התחילה לעבוד חלקית בחנות ספרים קטנה במרכז העיר. מישהי מהשכונה סיפרה שהיא מוכרת כעת עטים ומחברות לתלמידים בקול רך, שונה לגמרי. היא מעולם לא התקשרה לבקש סליחה. וגם לא ביקשה את המפתח בחזרה.