HE

הבוקר התחיל כמו כל בוקר שישי. אור יצא מוקדם לפגישת עבודה בתל אביב, תומר התינוק ישן סוף־סוף אחרי לילה לבן, ואני סוף־סוף הגעתי למטבח למזוג לעצמי קפה קר.

הגעתי הביתה מהעבודה ביום חמישי, בסביבות חמש וחצי. האוטו שלי התחמם כל הדרך מכביש 65, הרדיו לא הפסיק לדבר על איזו רפורמה, וכשנכנסתי לחניה של הבית המשותף —

**הקיץ האחרון במשק** שיחת הטלפון תפסה את מירי ביום חם במיוחד. המזגן בסלון נכנע לחום ונדם, והמאוורר התקרה גירגר בכבדות. על הצג הופיע השם "אלמה, אמא של יוסי".

חמש עשרה שנים חלפו מאז אותו ליל קיץ חם בחיפה. אני זוכרת את הרחוב השקט, את ריח האבק והחול הרטוב מממטרה שכנה, איך עמדתי במסדרון דירתנו הקטנה בקריית

בחודש האחרון נסעתי לחיפה שלוש פעמים, ובכל פעם עמדתי למטה ברחוב, ליד הבית של אמא שלי, והסתכלתי על החלון בקומה השלישית. האור במטבח דלק. ראיתי את הצללית שלה

הם נזרקו באותו לילה. לא בדיוק – בהפרש של אולי שעה. אחד מהם, גור חום־אדמוני עם אוזן אחת שמוטה, הושאר בתוך קרטון של משלוחי סופר, מתחת לספסל בתחנה

אני זוכר את הרגע הזה עד כאב. ישבתי עם מיכל, אשתי, במטבח בדירה הקטנה שלנו בשכונת הדר בחיפה. הקטנה, תמר, בדיוק נרדמה אחרי שעתיים של בכי. הקירות הרגישו

אסף נעל את הדלת מבחוץ ואז פשוט עמדתי שם, יחפה על הרצפה הקרה, מנסה להבין אם זה באמת קורה. הרגע שלפני כן עוד ישבתי עם הלפטופ במרפסת, מסיימת

הנעלי בית הישנות שלי, אלה עם הספוג האפור, לא עמדו ליד המתלה — מישהו תחב אותן לפינה מאחורי השידה. המעיל שלי היה תלוי בתוך הארון, על כתף, כאילו

הקפה עוד היה חם, הספר פתוח בעמוד הנכון, והבוקר נמרח על הרצפה בכתמי שמש רחבים כמו חמאה על טוסט טרי. אדי ישבה במרפסת הקטנה של הדירה בראשון לציון,