חמש עשרה שנים חלפו מאז אותו ליל קיץ חם בחיפה. אני זוכרת את הרחוב השקט, את ריח האבק והחול הרטוב מממטרה שכנה, איך עמדתי במסדרון דירתנו הקטנה בקריית אליעזר. יואב, בעלי, הסתכל עליי מהספה. הפנים שלו היו כמו מסכה. לא כועס. לא בוכה. סתם… ריקות.
״אני לא יכולה יותר,״ אמרתי. ״החיים האלה קטנים עליי. אתה עובד שתים־עשרה שעות ביממה בתחנת האוטובוסים, בקושי מכסה את המשכנתא, ואני נחנקת כאן בין החיתולים לבין חשבונות החשמל.״
הוא שאל בשקט, ״הוא נתן לך את הלקסוס?״
לגם לי בגרון. החודשים הארוכים של הפגישות החשאיות עם אמיר, הבוס שלי מחברת ההייטק בפארק מדע, התנקזו לרגע הזה. ״הוא מציע לי משהו אחר. מרחב. אוויר. טיסות לפריז בלי לתכנן חצי שנה מראש.״
״ונועה? בת החמש־עשרה שלך? והבנות הקטנות?״
״אני לא בנויה לזה, יואב. את זה את מבין? אני התפרקתי.״
האמת? האמנתי לעצמי. באמת חשבתי שאני בורחת מכלא. דלת הברזל של הדירה נטרקה, ואת הצליל הזה שמעתי בראש עוד שנים. מאחוריה נשארו שש בנות — נועה הבכורה בת חמש־עשרה, וחמש אחיותיה הקטנות ממנה — והבעל שהפך בשבילי לזר.
אמיר קנה לי דירה במרינה בהרצליה. בשבוע הראשון הרגשתי כמו בסרט. בשבוע השלישי התחלתי לשים לב שהוא לא באמת רוצה אותי — הוא רוצה את הרעיון שלי. הגביע שהרוויח. בתוך חצי שנה עברתי מלהיות ״האישה שהוא לקח ממישהו אחר״ ל״האישה שיושבת לבד במסעדה בזמן שהוא טס לעסקאות״. טלפון לבנות? לא היה לי כוח. בכל פעם שניסיתי, דמיינתי את יואב מרים את השפופרת, והרגשתי בושה. הבושה הפכה להרגל. ההרגל הפך לשתיקה. חמש עשרה שנים של שתיקה.
עד שהגיעה ההזמנה של נועה.
נועה, הבכורה שלי. בת שלושים היום. מתחתנת עם בחור מהנדס בוגר הטכניון, אירוע בגן אירועים ליד זכרון יעקב. למעטפה צורפה פתקה קצרה בכתב ידה, עם כתובת ברחוב מסדה בחיפה. ״אמא,״ היא כתבה, ״אם את רוצה לבוא — תבואי.״
התייעצתי עם אמיר. הוא, כמו תמיד, חשב על עצמו: ״תגידי, איך זה ייראה לחברים שלי מהמנהלה שאשתי מפספסת את החתונה של הבת שלה?״
זאת הייתה הפעם הראשונה מזה חמש עשרה שנה שאני לא מצייתת לו בגלל אשמה, אלא בגלל שהייתי חייבת לראות אותן. נסעתי באוטו, תוך כדי שהרדיו משדר את מבזק החדשות של השעה שבע. קניתי שמלה לבנה, שרשרת זהב לבן, תיק יד מעוצב מחנות בטיילת. הגעתי לגן האירועים, הרוח מן הים נשבה על הגבעות הירוקות של הכרמל.
האולם היה מפואר. מאה חמישים אורחים. מפה לבנה. נגנים. מתחת לחופה עמד יואב. הוא נראה כמו מישהו אחר. רזה. יציב. עיניו — אלה שכבר למדתי להכיר — לא הסתכלו עליי. לצדו עמדו חמש אחיותיה של נועה, כולן לבושות תואם. אף אחת מהן לא חייכה אליי. לא ממש.
חיכיתי בסבלנות בחלק האחורי, שותה יין אדום מגליל. אחרי החופה, כשהושיבו את האורחים לארוחה, נועה ניגשה אליי. בחיוך שלה היה משהו קפוא, חם, אבל לא מזמין.
״אמא,״ היא אמרה. היא חיבקה אותי. לרגע, המסכות נפלו, ורק רציתי לבכות.
״מותק שלי,״ פלטתי, ״סוף סוף אנחנו מתאחדות. את חייבת להבין… הכל היה באשמת אבא שלך. הוא רצה חיים קטנים, חיים מחניקים.״
נועה חייכה חיוך שהכרתי — של יואב, לא שלי. היא ענתה בקול מאוד שקט, ברור, כמעט כמו נואמת בפני מועצת תלמידים: ״בטח, אמא. אני מבינה. דרך אגב, יש לי משהו בשבילך.״
היא סימנה בידה לאחת המלצריות. שתי קופסאות קרטון גדולות, כאלה ששמים בהן מעילי חורף, הונחו על השולחן הקטן מולי. כל האולם השתתק. אפילו המלצר עם מגש הקפה הקפוא עצר בצד. יואב הביט. אמיר, שהגיע באיחור, עמד בכניסה ולא הבין מה קורה.
״מה זה?״ שאלתי.
״פתחי,״ היא ענתה.
הרמתי את המכסה של הקופסה הראשונה. בפנים היה יומן. עשרות מחברות. הכרתי אותן — יומני בית הספר עם הכריכה של ״הפיל הכחול״, המעטפות הורודות של המכתבים, צילומים. יד קטנה כתבה על כל מחברת, ״אמא, התגעגעתי.״ ״אמא, למה לא באת לאסיפת הורים.״ ״אמא, גם השנה ניצחתי בתחרות.״
הקופסה השנייה. הרמתי את המכסה, והידיים שלי קפאו. בפנים, מונחת על בד לבן, הייתה חבילה ענקית, עטופה בנייר צלופן שקוף, של חשבוניות. מאות דפים. קבלות. צילומי אש״ל. המחאות. עמוד אחרי עמוד, מסודרים בחלוקה לפי שנים, מהשנה שעזבתי ועד היום. כל הוצאה. כל שקל. טיפולי שיניים. טיולים שנתיים. חוג נגינה בפסנתר. ספרי לימוד. שישה זוגות נעלי כדורגל. בגדים ליום הולדת. ארבע מאות שמונים ושבעה אלף שקל.
נועה כרעה לצדי ולחשה ליד אוזני, אבל המילים שלה חתכו כמו זכוכית באולם השקט: ״אבא עבד ימים כלילות. במשך חמש־עשרה שנה, את לא שלחת אפילו גלויה. עכשיו, ברגע שאת חוזרת לכמה שעות, את מדברת על איך אבא גרם לך לברוח?״
הסתכלתי עליה, על אמיר, על יואב. הפנים של אמיר התחלפו, מהתרברבות לחשש, והוא קרא לעברי, ״תגידי, היא באמת באה לכאן רק בשביל כסף?״
״אין לי מילים,״ אמרתי.
נועה הרימה את הקבלה העליונה — טיפול שורש מלפני כמה שנים, מהתקופה שהייתה בכיתה ט׳ — והניחה אותה על ידי. ״תשלמי.״
אמיר צחק צחוק לא נעים, ״אנחנו לא ניתן לך שקל.״
יואב קם ממקומו. אני חשבתי שהוא יגן עליי, יגיד משהו אבירי, אולי יזכיר לאולם שאני עדיין האמא. אבל הוא פסע אל שולחננו, לא אליי. הוא שם את ידו על כתפה של נועה. הוא אמר, ״הכסף היום הוא לא העיקר.״
האורחים עדיין שתקו. אף מזלג לא צלצל. נועה לא הורידה את המבט ממני. ״חמש עשרה שנים, אמא. אנחנו כבר לא הילדות שרצות אחרי דמות רחוקה. אנחנו יודעות מי לימד אותנו להחליף גלגל באוטו, מי הכין מרק כשחליתי, מי ישב שלוש שעות באולם ההתעמלות כדי לראות אותי קופצת לגובה.״
היא לקחה נשימה. הגב שלה היה זקוף, אבל קולה נהיה צרוד. ״אני לא דורשת ממך את כל הסכום עכשיו. חבילת החשבונות כאן. אבא שלי — האיש שעמדת מולי להאשים — לא יבקש ממך כלום. הוא ימשיך לשתוק. לכן, אני הקמתי קרן על שמך.״
״מה?״ מילמלתי.
״כבר חודש אני אוספת מהאורחים, במקום מתנות, תרומה. טופס עומד בצד האולם. כל מי שרוצה, מפקיד לחשבון עמותה שמסייעת לאבות יחידניים לגדל ילדות. בלי נשים, בלי גרושות, בלי אמהות בורחות — רק גברים שקמים בלילה למדוד חום. על שמך, כדי שלא נשכח מי עזב.״
אמיר הפטיר, ״את מעיזה לדבר ככה לאמא שלך?״
״היא לא דיברה אליי חמש־עשרה שנה,״ אמרה נועה בלי להסתובב אליו. ״אז עכשיו היא תקשיב.״
היא דחפה את תיק היד שלה אל מרכז השולחן הקרוב, הוציאה דף — מכתב ויתור שהיא ניסחה בעצמה, פשוט וברור, בלי שום תוקף חוקי, רק כתוב בכתב ידה — והניחה אותו ליד הקבלה. ״זה לא מסמך משפטי, אמא. את יודעת את זה, ואני יודעת את זה. אבל תחתמי עליו, ותגידי בקול, מול כל האנשים כאן, שאת מוותרת על הזכות לבוא לאירועים שלנו בלי הזמנה, ושאת לא תבוא לברית של הנכדים או לחתונות של האחיות שלי בלי שהן תרצנה בכך. תשלמי לארבע מאות שמונים ושבעה אלף שקל, שיפתחו את קרן האבות, ותמשיכי הלאה. או שתלכי עכשיו, בשקט, ותשאירי לנו את השם של אבא, נקי.״
הלב שלי פעם. אני, שבניתי חיים שלמים על הרגעים הנוחים, על ההשפלה שאני ממירה בכסף קטן, ראיתי את ההשתקפות של עצמי — לא במראה של הרצליה, אלא בעיניים של שש בנות שאהבו אותי בכל זאת, וחיכו לטלפון. הטלפון שלא הגיע.
הושטתי יד. חתמתי. חתמתי את השם שלי, אפרת כהן, על המכתב הפשוט הזה, שידעתי היטב שאין בו שום תוקף מלבד המילה שלי. ואז, מהיד השנייה שלי, שלפתי מהתיק את פנקס ההמחאות שלי. רשמתי: ״לפקודת נועה כהן״. ארבע מאות שמונים ושבעה אלף שקל. התאריך: הערב. שילמתי על כל כוס מיץ שהיא מזגה לעצמה לבד, כל טיול, כל חום. בכיתי. גם יואב הוריד דמעה, אבל בלי מילה.
אמיר, שעמד עדיין בכניסה, הביט בי רגע ארוך, כמו מחשב הפסד. הוא לא ניגש. הוא לא חיכה. הוא פנה לעבר החניון, והדלת הזכוכית של האולם נסגרה מאחוריו לאט, בלי רעש. לא ראיתי אותו יותר מאותו ערב; שבועיים אחר כך קיבלתי מכתב מעורך דין שלו על פירוק השיתוף בדירה בהרצליה. לא הצטערתי.
האולם, אחרי דקה ארוכה של דממה, התחיל שוב לרחוש. המלצרים הגישו מנות עיקריות, המוזיקה שבה. אני נשארתי בפתח, מחזיקה מפית לבנה ביד אחת, תיק ביד השנייה. יואב הביט בי. לא שינאה. הוא הרכין ראש. בפעם היחידה הזאת, הוא אמר משהו, לא לי, למישהו אחר, אבל אני שמעתי: ״תסגור את הדלת, תודה.״
__________
לפני שבוע, כמעט שנה אחרי החתונה, עברתי שוב ליד חיפה. ירדתי מהכביש המהיר לקריית אליעזר, אל תחנת האוטובוסים הישנה. יואב איננו גר שם יותר; הדירה נמכרה. על הקיר החיצוני של התחנה, מישהו תלה שלט קטן, מודפס על נייר פשוט: ״קרן נועה לאבות — בזכות תרומותייך, שלושה ילדים התחילו השנה חוג.״ ליד השלט עמד קבצן זקן, לא ביקש כסף, רק הביט בי רגע ועבר הלאה. מישהי בפנים הכינה קפה לנוסעים, והריח של ההל הזכיר לי איך יואב היה מכין לי תה לפני המשמרת. לא נשאר לי כלום, רק דף חשבון הבנק, וארבע מאות שמונים ושבעת אלפים שקל פחות. בין הניירות שנועה שלחה לי בדואר, מצאתי צילום של מחברת ילדות ישנה שלה, מלפני חמש עשרה שנה, ובתוכה, בכתב יד של ילדה בת חמש: ״אמא, בואי הביתה.״ מתחת לזה, בעט אחר, בכתב ידה של היום, היא הוסיפה שורה אחת: ״שילמת. עכשיו תני לנו לחיות.״
