הבוקר התחיל כמו כל בוקר שישי. אור יצא מוקדם לפגישת עבודה בתל אביב, תומר התינוק ישן סוף־סוף אחרי לילה לבן, ואני סוף־סוף הגעתי למטבח למזוג לעצמי קפה קר. המחשב הנייד של אור היה פתוח על השיש, ליד צנצנת הטחינה. המסך לא כבה, וכשהנחתי לידו את הספל, העיניים שלי נתפסו בטבלת אקסל צבעונית. כותרת: "אורחים – יום הולדת שנה לתומר – מסעדת 'הטרסה'". גללתי. טבלה מפורטת: שולחן 1 – גלית (סבתא) + בן זוגה הטרי שי. שולחן 2 – דודים של אור מתל אביב. שולחן 3 – קולגות של גלית ממשרד הפרסום. המשכתי לגלול. שלושים ושבעה שמות. השמות של אבא ואמא שלי, דליה ואלי, מהמושב בגליל, לא היו שם.
הכול נעצר. המאוורר על התקרה הסתובב, הקומקום השמיע נקישה. פתחתי את טור ההערות. ליד השורה "הורי מיכל" הופיע טקסט קטן: "אין צורך. דליה ואלי לא מתאימים לקונספט. גלית תודיע להם".
הפלתי את הטלפון. התקשרתי לאמא שלי בידיים רועדות. היא ענתה אחרי צלצול אחד, בקול העייף של הבוקר.
"מיכלי, מה קרה?"
"אמא, למה לא תבואו מחר ליום ההולדת?"
שתיקה. שמעתי את המקרר הישן שלהם מזמזם ברקע.
"אמא."
"טוב, מיכלי." היא נשמה עמוק. "גלית התקשרה שלשום. היא אמרה בנימוס שהיא רוצה לחגוג עם החברים שלה מהעבודה, ושאולי נעשה משהו נפרד בהמשך. היא אמרה ששם יהיה צלם מקצועי וצריך לבוא בלבוש אלגנטי. אבא שלך… את יודעת, החולצות שלו עם הכתמים מהחממה. והיא הוסיפה, 'שלא תרגישו לא נעים'. לא רציתי לריב איתך. חשבתי שתכעסי."
הבטתי מהחלון. על המדרכה למטה זרקו מזרן ישן. הדם שלי רתח.
בשנה האחרונה, מאז שתומר נולד, גלית הגיעה אלינו הביתה ארבע פעמים. היא הופיעה בחצאית מחויטת ובשמים של נישה, עמדה ליד הדלת כאילו הפאזלים של התינוק עלולים להכתים אותה. היא צילמה סלפי מושלם עם תומר, העלתה לאינסטגרם "סבתא גאה", השאירה על השולחן סביבון פלסטיק זול והלכה. דליה, לעומת זאת, לקחה חופש מהעבודה במשתלה, ישנה שלושה לילות על הספה אצלנו, הכינה מרק עוף עם כורכום, ערסלה את תומר כשהוא צרח מגזים, ניקתה את הקיא מהשטיח. אבא שלי אלי נסע פעמיים בשבוע מהגליל עם ארגז מלא באבוקדו, ביצי חופש, דבש מהכוורת. בלי פוזה, בלי צלם.
עכשיו גלית החליטה שהם "לא מתאימים לקונספט" של המסעדה שהיא בחרה. המסעדה שאני שילמתי עליה.
התקשרתי לגלית ישירות. היא ענתה עם מוסיקה ברקע, כנראה במכון.
"מיכל, מותק, הכול בסדר?"
"גלית, למה מחקת את ההורים שלי מהרשימה?"
קול הפך לקריר. "אני דואגת להם, באמת. במסעדה יגישו דגים נאים ויינות יקרים, יבואו לקוחות שלי ממשרד הפרסום, המנכ"ל החדש. אבא שלך שם במגפיים… את באמת רוצה שהם ירגישו לא בנוח? גם ככה הם גרים רחוק. אמרתי לדליה שנעשה להם משהו קטן ונחמד במושב."
"גלית, את אמרת לאמא שלי שהם לא ברמה."
היא פלטה צחוק. "אל תגזימי. בואי נהיה מציאותיים."
ניתקתי. ישבתי דקה בשקט, ואז לקחתי את תומר על הידיים, התיישבתי במושב האחורי, ונסעתי. לא לפארק. ישר למרכז תל אביב, לרחוב הרצל 16. שלט הזהב של מסעדת "הטרסה" נצץ גם בשמש של שישי צהריים. המנהלת, בחורה צעירה בחולצה לבנה, חייכה אלי.
אמרתי לה: "שולם מקדמה על שם מיכל כהן. 18,000 שקל. אני רוצה לבטל את האירוע."
היא הביטה במסך. "האירוע של מחר? ליום ההולדת של תומר?"
"כן. כל הסכום חזרה, פחות דמי ביטול. תחזירי לי לכרטיס האשראי."
היא הדפיסה דף ביטול. חתמתי. תוך שלוש דקות קיבלתי הודעת אשראי: 16,500 שקל הוחזרו. 1,500 שקל דמי ביטול. לא כאב לי.
יצאתי, הרמתי טלפון לאבא שלי.
"אבא, תוציא את המנגל. מחר בבוקר אנחנו באים. כל יום ההולדת."
"מה? והמסעדה?"
"אין מסעדה."
בשבת בבוקר אור לבש חולצה לבנה ומכנסיים מחויטים. הוא ראה אותי ליד הדלת: ג'ינס, חולצת טריקו, נעלי ספורט. תומר ישב בעגלה עם כובע טמבל. על הרצפה עמדה מזוודה.
"מיכל, מה קרה? התאפרת?"
"האירוע בוטל. אנחנו נוסעים למושב. להורים שלי."
הוא החוויר. "מה? אמא שלי הזמינה את כל הדירקטוריון! את המנכ"ל! איך היא תראה להם את הפנים?"
"זו בעיה שלה. יש לך שתי דקות להוריד את החולצה הלבנה, לקחת בגד ים, ולבוא איתנו. או שתישאר בחליפה ותפגוש את אמא שלך בכניסה למסעדה סגורה."
הוא עמד קפוא, היד על הכפתור העליון. ואז, לאט, הוא פתח את הכפתור. כעבור שתי דקות התיישבנו כולנו באוטו.
השעה הייתה שתיים בצהריים. גלית הגיעה למסעדת "הטרסה" עם שמלת משי בצבע יין, עגילי יהלומים, ומאחוריה משפחת אור המורחבת, שותפיה לעבודה ומנכ"ל משרד הפרסום. דלת הזכוכית המסיבית לא נפתחה. על הדלת היה שלט מודפס: "האירוע בוטל על ידי המזמין. המקום סגור לאירועים פרטיים."
היא דפקה על הדלת. פניה האדימו. היא התקשרה לאור – מענה קולי. התקשרה אלי – זרקתי את הטלפון לתיק. היא שלחה הודעה קולית: "מיכל, אני בפתח המסעדה! איפה אתם?!"
באותו זמן אנחנו נסענו על כביש 65 צפונה. במושב, ליד העץ הלימון הגדול, אלי כבר הכין שולחן עץ מלא בקערות עם סלטים, חומוס, פיתות עבודת יד. המנגל עשן. תומר ישב על ברכי סבא, קיבל חתיכת בשר רך מהידיים הישנות האלה, וצחק בקול רם.
אור הסתובב עם חולצה קרועה של אלי. הוא ישב על כיסא פלסטיק, קיבל צלחת, לא דיבר הרבה. בשלב מסוים הוא הוציא את הטלפון וראה שש עשרה שיחות שלא נענו מאמא שלו. הוא הניח את הטלפון על השולחן, לא התקשר בחזרה.
אני קמתי, ניגשתי לשולחן הקטן ליד המטבח, הוצאתי את הטלפון. נכנסתי לאפליקציית הבנק. העברתי לחשבון של אמא שלי 16,500 שקל. בכותרת ההעברה כתבתי: "סבתא האמיתית – תקני חממה חדשה, או טרקטור, או מה שבא לך."
צילמתי מסך. שלחתי לגלית.
עשר דקות לאחר מכן, כשתומר כבר התלכלך כולו באבטיח, היא ענתה. הודעה אחת קצרה: "איך עשית לי את זה."
לא עניתי. החזרתי את הטלפון לכיס. מעבר לגדר, אלי הראה לתומר איך לקטוף לימון מהעץ. השמש שקעה לאט על הר מירון. הרוח נשאה ריח של זעתר.
