אסף נעל את הדלת מבחוץ ואז פשוט עמדתי שם, יחפה על הרצפה הקרה, מנסה להבין אם זה באמת קורה. הרגע שלפני כן עוד ישבתי עם הלפטופ במרפסת, מסיימת מצגת ללקוח מתל אביב. השעה הייתה אחת-עשרה בבוקר, שמש של סוף נובמבר, הכול רגיל לגמרי. ואז הוא נכנס, לקח את הטלפון מהשולחן, ניתק את ראוטר בזק מהקיר ואמר: "אמא שלי צודקת. את צריכה הפסקה מהעבודה. כמה ימים בבית יעשו לך טוב."
הכול התחיל בחתונה. גם ככה. לפני שהכרתי את אסף, הייתי עורכת דין עצמאית במשרד קטן בחיפה — שכר דירה סביר, לקוחות משלי, שקט. הוא הופיע בחיים שלי דרך חברה משותפת: בחור גבוה, שקט, עובד בעירייה, ידיים טובות. התחתנו מהר, אולי מהר מדי. הוא עבר לגור אצלי, וככה הכול היה בסדר.
עד שאמו רותי התחילה לבוא.
בהתחלה זה היה פעם בשבוע. אחר כך פעמיים. היא נכנסה לדירה בלי להודיע, פתחה את המקרר, העבירה אצבע על המדף העליון בארון ושאלה: "את עובדת כל כך הרבה, ענת, אבל לאבק יש זמן?" חייכתי, לא עניתי. בהתחלה זה נראה לי קטנוני, משהו שאפשר לחיות איתו.
ואז היא התחילה לדרוש.
שאני אקח אותה לטיפולים בקופת חולים. שאני אכין אוכל לשבת — אצלה בבית, לא אצלי. שאני אעזוב את המשרד מוקדם ואבוא לעזור לה עם הניירת של הביטוח הלאומי. יום אחד הייתי צריכה להגיש כתב הגנה דחוף לבית המשפט, ולא יכולתי לקחת אותה לרופא. היא התקשרה לאסף תוך עשר דקות.
"היא לא מכבדת אותך," שמעתי אותה צועקת לו בטלפון, למרות שהייתה בסלון. "היא חושבת שהעבודה שלה יותר חשובה מהמשפחה שלך. אתה בעל או שטיחון?"
אסף חזר הביתה באותו ערב עם פרצוף סגור. "את היית יכולה להתאמץ," הוא אמר. לא שאל. קבע. הסתכלתי עליו, על הזר שנכנס לסלון שלי, ולא אמרתי כלום.
שבוע אחרי זה קיבלתי טלפון ממשרד עורכי דין גדול בהרצליה. הציעו לי תפקיד של ראש צוות — קפיצה אדירה בקריירה, שכר כפול, משרד עם נוף לים. חזרתי הביתה מאושרת, קניתי בקבוק יין, בישלתי ארוחת ערב. סיפרתי לאסף.
הוא חייך. "יפה."
למחרת בבוקר רותי ואביו איתמר ישבו אצלנו בסלון. ארבע כוסות קפה שחור על השולחן, אף אחד לא שותה. רותי דיברה, ואיתמר הנהן מאחוריה כמו צל.
"משרד בהרצליה," היא אמרה, והמילה נשמעה מלוכלכת. "נסיעות, שעות ארוכות, קולגות גברים. את רוצה משפחה או קריירה? תחליטי."
ניסיתי להסביר שזה כסף טוב, שזה עתיד, שאולי נתחיל לחסוך לדירה משלנו. רותי קטעה אותי באמצע: "את לא יודעת מה טוב בשבילך. בעלך יודע."
יומיים אחרי זה אסף סגר אותי בבית.
היום הראשון עבר בערפל. הלכתי מדלת לחלון, מהחלון למיטה, מהמיטה בחזרה לדלת. ניסיתי את הידית עשרים פעם, למרות שידעתי שהיא נעולה. המפתח שלי נעלם מהתיק. הטלפון נעלם. הראוטר ניתק. נשארתי עם מחשב שהפסיק להיות מחשב — קופסה כסופה בלי אינטרנט, בלי קליטה, בלי כלום.
הוא חזר בערב, הביא סלט ושניצלים. "את מבינה למה זה קורה?" שאל.
"תן לי את המפתח," אמרתי.
"כשתביני. כשתתנצלי בפני אמא שלי."
הוא הלך. ישבתי בחושך ובהיתי בקיר. משהו בי התחיל להתקרר. לא הפחד — הפחד הגיע אחר כך, ביום השני, כשלא הצלחתי להזיז את הווילון בלי שהידיים רעדו. מה שהתחיל להתקרר היה הדבר הזה בבטן שמחליט החלטות. התחלתי להסתכל על הדלת בצורה אחרת.
ביום השלישי שמעתי אינטרקום. משלוח מהסופר — אסף הזמין אוכל מראש. שמעתי אותו פותח את הדלת, לוקח את השקיות, סוגר. הצעדים התרחקו למטבח. הלב שלי דפק בפראות. רצתי לחלון.
שליח בוולט, חולצה צהובה, קסדה ביד, עומד ליד הקטנוע. אני בקומה שלישית. הוצאתי פתק מהמגירה — חשבונית ישנה של קניון חוצות — והפכתי אותו. הדיו של העט היה יבש, היד רעדה, אבל הצלחתי לכתוב: "בעלי נעל אותי בדירה. אין לי טלפון. תתקשר למשטרה. רחוב יפה נוף 12, קומה 3, צפת."
קמטתי את הפתק לכדור קטן וזרקתי אותו מהחלון.
ההוא בוולט תפס אותו ביד אחת. הרים, פתח, קרא. הרים את הראש. הסתכלנו אחת על השנייה חמש שניות. הנהנתי, רק תזוזה קטנה של הסנטר, והתרחקתי מהחלון. אסף חזר מהמטבח.
"היה חם," אמרתי לפני שהוא שאל.
הוא לא שאל.
עשרים וחמש דקות אחר כך שמעתי ניידת עוצרת למטה. אין סירנה. רק דלתות נטרקות. צעדים במדרגות. דפיקה בדלת — שלוש נקישות מהירות, רשמיות.
אסף פתח. "מה הבעיה, שוטרים?"
"קיבלנו דיווח. אנחנו צריכים לוודא שהכול בסדר."
"הכול בסדר," אמר אסף. "אשתי קצת לחוצה, ויכוח משפחתי. אנחנו נסתדר לבד."
"אנחנו צריכים לדבר איתה."
יצאתי מהחדר לפני שהם קראו לי. "הוא נעל אותי בדירה," אמרתי. "שלושה ימים. לקח טלפון, ניתק אינטרנט. אסור לי לצאת."
השוטר הצעיר הסתכל על אסף, ואז על הדלת — המנעול הכפול, המפתח היחיד בכיס של בעלי. הוא חייך, בלי חום. "אדוני, בוא נשב לדבר רגע."
בדיוק אז נפתחה הדלת ורותי התפרצה פנימה. מעיל פתוח, שיער פרוע, עיניים בוערות. "מה קורה פה?! זו משפחה! אנחנו דואגים לה! היא לא יודעת מה טוב בשבילה — רצינו שהיא תירגע, שתלמד לכבד את בעלה — "
השוטר המבוגר יותר הסתובב לאט. "תמשיכי," הוא אמר. "שילמד לכבד את בעלה. ואז מה?"
רותי פתחה את הפה. סגרה. איתמר, שעמד מאחוריה, הניח לה יד על הכתף ומשך אותה אחורה. הרצפה בלעה אותם.
אני עזבתי באותו ערב. לקחתי תיק אחד. אחותי גלי גרה בקצה השני של העיר, ליד תחנת האוטובוס למרכז. נכנסתי אליה הביתה בשעה עשר בלילה, והיא ראתה אותי, ורק אמרה: "קפה?"
שתיתי. בכיתי קצת. גלי לא שאלה שאלות. רק הזיזה את החתול שלה מהספה ושמה לי שמיכת פוך על הברכיים. "את נשארת פה," היא אמרה. "יש מקום."
למחרת הלכנו למיון. לא היו סימנים קשים, רק שפשופים על פרק היד — אסף תפס אותי באותו בוקר הראשון, כשניסיתי להוציא את הטלפון שלו מהכיס. האלימות עצמה לא הייתה גדולה, אבל התיעוד היה. ד"ר מנסור רשם הכול. צילם.
אחר כך עורכת דין. מישהי בשם נירית, עם משקפיים אדומות ומבט שלא מוותר. "שלילת חירות," היא אמרה. "יש תלונה, יש עדות, יש פתק. זה מספיק."
החקירה התקדמה מהר. ממצאים מהסייף בדירה — הטלפון שלי, הדרכון, כרטיס האשראי. עדות השליח מוולט. יומן הראוטר שהראה ניתוק מכוון. אסף התקשר, רותי התקשרה, הודעות ארוכות על משפחה ועל סליחה. לא עניתי.
הגירושים עברו תוך חודשיים. הצעת העבודה בהרצליה חיכתה לי. באתי למשרד ביום ראשון, עם בגדים חדשים וקלסר שחור, וישבתי ליד החלון. הים היה שם, אפור-כחול, זז צפונה.
הסיר עם הצמח מהדירה הישנה — בזיליקום, לא משהו מיוחד — עבר איתי לדירה החדשה. שכורה, קטנה, אך עם מרפסת שמש וידית דלת שאני סוגרת מבפנים.
אתמול ישבתי במרפסת ושתיתי תה נענע. השעה הייתה שבע וחצי בערב, האוויר התקרר פתאום, ריח של פריחת הדרים עלה מלמטה. חשבתי על הרגע ההוא, על הפתק המקומט, על איש השליחויות שתפס אותו ביד אחת. על זה שאפשר היה להמשיך ללכת. לזרוק את הפתק. לשכוח.
אבל הוא הרים.
הוא הרים, קרא, והרים את הראש.
