שני גורים, אכזבה אחת – ואהבה שאין לה סוף

הם נזרקו באותו לילה. לא בדיוק – בהפרש של אולי שעה. אחד מהם, גור חום־אדמוני עם אוזן אחת שמוטה, הושאר בתוך קרטון של משלוחי סופר, מתחת לספסל בתחנה המרכזית הישנה של אשדוד. השני, גור שחור־לבן קטן כמו כדור פרווה מתולתל, פשוט נדחף מתוך רכב במהירות עוד לפני שהרמזור התחלף, בפינת הרחובות הרצל והנשיא. דצמבר. רוח מהים סחבה איתה מלח וקור שהרגיש כמו סכין לחה. לא גשם, רק רטיבות שחדרה לעצמות.

השחור־לבן התגלגל לשולי הכביש, רעד, והתחיל ללכת. לא היה לו מושג לאן, אז הוא פשוט עשה מה שהאף אמר לו: הלך בעקבות ריח של פסולת אוכל. כעבור חצי שעה הגיע לשורה של פחים ירוקים מאחורי מגרש חניה נטוש. ושם, על ערימת קרטונים מעוכה, ישב הגור האדמוני ונראה כאילו הוא מחכה למישהו. הם עמדו במרחק שלושה מטרים זה מזה, זנבות קטנטנים מזדקפים בזווית לא בטוחה. שניהם רעדו. סימנו צעד קדימה, צעד אחורה, ואז – כמו בהחלטה משותפת – נשכבו צמודים זה לזה, אפו בתוך פרוותו של השני. בלילה ההוא הטמפרטורה ירדה לשבע מעלות. ביחד זה הרגיש כמו ארבע־עשרה. ככה שורדים.

בבוקר מצאה אותם אישה מבוגרת שיצאה לזרוק שקית אשפה עם שאריות דגים משבת. שמה היה שולה. בת שמונים ושלוש, גרה לבד בקומה השנייה ברחוב המקביל, עם ארבע חתולות ומקל הליכה שהיה מהיר ממנה. היא הסתכלה עליהם, הניחה את השקית על הרצפה, והם ניגשו לאט – לא אל האוכל, אליה. החום שלה.

מפה לשם, שולה התחילה להביא להם אוכל כל בוקר. "קטנים שלי," היא קראה להם, בלי שמות. היא קנתה שקית אוכל יבש זול בסופר, הוציאה שתי קערות פלסטיק שהיו פעם של החתולות, וקבעה שעה: שמונה בבוקר. תוך שבוע הם כבר חיכו לה מאחורי הפחים. עולם שלם נבנה בין שלושתם. בחורף הישראלי הגשם בא פתאום, ואחד השכנים – בחור שעבד במסגרייה – זרק להם שטיח גומי עבה בצבע כחול. שולה הביאה שלט קטן וכתבה עליו בטוש: "השטיח שייך לכלבים. נא לא לקחת." למחרת בבוקר השטיח נעלם.

שולה עמדה שם, נשענה על המקל, הביטה במלבן הנקי על האספלט. "טוב," אמרה בקול שקט, "אולי מישהו היה צריך אותו יותר." הגורים לא הבינו את הסיפור. הם פשוט נשכבו שוב על הקרטון הרטוב, נושמים זה לתוך אוזנו של זה. אחרי שבוע מישהו הביא להם כרית ישנה מספה, אבל גם היא התאדתה תוך יומיים. אחר כך הגיע בחור צעיר על קטנוע, הניח ארגז עץ הפוך עם פתח בצד, בעצם מלונה מאולתרת. הגור האדמוני נבח מהתרגשות, השחור־לבן רץ פנימה ויצא חמש פעמים. שלושה ימים אחר כך, כשחזרו מטיול חיפוש אוכל, המלונה הייתה שבורה. מישהו דרס אותה עם רכב, אולי במזיד, אולי סתם מרוב אדישות. הקרשים היו זרוקים, וחתיכת דיקט קטנה נתקעה בתוך שלולית. הגורים עמדו ליד ההריסות, הזנבות צנחו. שולה באה, ראתה, והפעם לא אמרה כלום. פשוט התיישבה על ספסל התחנה הסמוך, הוציאה מהתיק שתי חלות מתוקות וחילקה להן.

הם הצליחו לעבור את החורף. גשמים, ברד קל, לילה אחד אפילו כמה פתיתי שלג שהמיסו תוך דקה. במרץ כבר שמש, ובאפריל – תאונה.

הגור האדמוני חצה את הכביש ליד התחנה המרכזית, בדיוק כשנהג מונית האיץ לצהוב. לא פגיעה מלאה – המראה צדדית חטפה אותו בירך האחורית. הוא צווח, התעופף חצי מטר, ונחת על המדרכה. הנהג עצר, הוריד חלון, צעק משהו על זה שכלבים לא צריכים להסתובב חופשי, ונסע. הגור השחור־לבן היה שם. ליקק את הפנים של החבר, דחף אותו עם האף, אבל האדמוני רק ייבב. הרגל האחורית נתלתה כמו סמרטוט. השחור־לבן רץ. הוא ידע לאן.

בשמונה וחמש דקות, שולה כבר עמדה עם השקית. היא ראתה רק אחד. "איפה השני?" שאלה. הגור נבח, הסתובב, רץ שלושה מטרים, עצר, הביט לאחור. היא סגרה את השקית, אחזה במקל, והלכה אחריו. ברחוב הרצל, ליד הקיוסק שמוכר עיתונים ברוסית, הגור חיכה לידה כל פעם שהיא פיגרה מאחור. "סבבה, סבבה," היא אמרה לו, "אני לא רצה מרתון, מותק."

כשהגיעה למקום, היא ראתה את האדמוני. הדופק שלה עלה. "אוי ואבוי, ילד שלי." היא שלפה מהכיס ארנק שחור בלוי, ספרה שטרות: מאה עשרים שקל. "אין לי יותר," אמרה לגור, "אבל יש לי ביטוח לאומי והרבה חוצפה." היא התקשרה למונית. הנהג סירב להעלות כלב פצוע בלי כלוב. היא אמרה: "תקשיב, חמוד, יש לך אמא? תדמיין שזאת אמא שלך." משום מה זה עבד.

בקליניקה הווטרינרית, ד"ר רועי – בחור מזוקן שעבד עד חצות – צילם את הרגל, ניקה, חבש, ואמר: "שבר קטן. אסור לו לדרוך על זה שבועיים. חייב להיות במקום סגור, בלי קפיצות." שולה לקחה אותו הביתה. היא שמה אותו בארגז בחדר השינה, על שמיכה ורודה של החתולה הכי ותיקה. "תכירו," אמרה לחתולות, "אורח. בלי צרות."

הגור השחור־לבן נשאר בחצר לבדו. כל בוקר הגיע לשער הבניין, יושב ומחכה. שולה ירדה עם קערה ועם דיווח: "הוא בסדר, אכל פטה. החתולות כועסות, אבל זה יעבור." השחור־לבן לא נגע באוכל עד שהיא סיימה לדבר. הוא שמע את המילים "בסדר" ו"עוד מעט", ורק אז אכל. ככה זה עבד.

ביום העשירי, שולה ירדה במדרגות וגילתה אישה יושבת על הספסל ליד השער, הגור השחור־לבן יושב לרגליה ומכשכש בזנב. לאישה היה תיק עור גדול, משקפי שמש על הראש למרות שמרץ עוד לא התחמם לגמרי, ומבט של אחת שיודעת לקרוא כלבים. קראו לה נגה.

"שלום," אמרה נגה. "אני רואה אותו פה כבר שלושה ימים. חשבתי שאולי הוא אבוד."

שולה נשענה על המקל. "הוא לא אבוד. אח שלו נמצא אצלי למעלה, מחלים."

"אח?"

שולה התיישבה, סיפרה. על הלילה ההוא, על הקרטון הרטוב, על האנשים שזרקו אותם כמו שקית קלקר. נגה הקשיבה, ובסוף שאלה: "אז למה לא לקחת גם אותו?"

שולה הרימה ידיים, הראתה על החלון שבקומה השנייה. "יש לי שלושים ושניים מטר רבוע, ארבע חתולות, ופנסיה של אלפיים שמונים שקל. אני בת שמונים ושלוש. אני לא יכולה להוציא אותו לטיולים, אין לי כוח. אני בקושי מורידה את עצמי במדרגות."

נגה הסתכלה על הגור, שאז כבר שם את הראש על הברך שלה. "בואי נעשה עסק," היא אמרה. "אני אקח את שניהם. לי ולבעלי רועי יש בית פרטי עם חצר במושב ליד אשקלון. הוא וטרינר. והאמת, באנו לחפש כלב."

שולה כמעט הפילה את המקל. "את רצינית?"

נגה חייכה. "אני אתקשרת אליו עכשיו." היא שלפה טלפון, חיוג מהיר. "רועי, יש פה שניים. כן, שניים. קטנים. לא, הם ביחד מההתחלה. תכין את הארגז חדר בדיקות, יש להם צ'יפ ובדיקות דם לעשות. ועוד דבר – תביא את הגרר, יש לנו גם אישה מבוגרת שצריך להגיד לה תודה כמו שצריך."

שולה לא הבינה מה זה "תודה כמו שצריך". שעה אחר כך הגיע טנדר לבן. רועי, האיש המזוקן מהקליניקה, ירד עם כלוב נשיאה ועם קופסה גדולה עטופה בנייר צבעוני. "גברת שולה?" הוא אמר. "אני לא יודע אם את זוכרת, שלשום טיפלתי בכלב שלך."

היא הנהנה, עיניים לחות. "הוא לא שלי."

"אבל את שילמת. מאה עשרים שקל. הנה." הוא הושיט לה את הקופסה. בפנים היה סל קניות מתקפל על גלגלים, כזה שיכול לעלות במדרגות. "קנינו לך מתנה. וכמו כן, אנחנו רוצים לכסות את הוצאות הווטרינר – כבר העברתי לך בכרטיס אשראי, הסתדרנו עם המרפאה." שולה פתחה את הפה, אבל רועי המשיך: "אין ויכוחים."

באותו אחר הצהריים, נגה ורועי לקחו את שני הגורים לקליניקה. הגור האדמוני קיבל סד חדש וצ'יפ תת־עורי עם מספר רישום. השחור־לבן קיבל צ'יפ משלו, חיסון משולש, ופינוקים בצורת עצם. נגה מילאה טפסים. "שמות?" שאלה הפקידה. נגה הסתכלה עליהם, שני גורים על הרצפה, נלחצים זה לזה בדיוק כמו בלילה הראשון. "תכתבי: ג'ינג'י ושוקו. בעלים: נגה ורועי."

שולה הוזמנה לבקר. כל שבוע, ביום רביעי, נגה הייתה באה לאסוף אותה בטנדר, והיא הייתה יושבת בחצר המושב, על כסא נוח, החתולות שלה בבית, והגורים – עכשיו כלבים צעירים – קופצים סביבה. "את רואה?" אמרה שולה לג'ינג'י. "אמרתי לך שיהיה בסדר."

שבועיים אחרי האימוץ, מישהו התקשר לנגה. קול של אישה שאמר: "שמעתי שמצאת את הכלב שלי. הוא ברח לנו מתוך הרכב, חיפשנו אותו חודש." נגה לא התבלבלה. "יש לך מסמכים? צ'יפ? תעודת חיסון?" השתיקה בצד השני הייתה התשובה. "אז תקשיבי טוב," אמרה נגה בשקט, "הגור הזה כמעט מת בקור, ישן על קרטון רטוב, ואף אחד לא חיפש אותו. עכשיו יש לו שם, יש לו שבב, ויש לו בית. ויש לו גם עורך דין אם צריך. שתהיה לך שנה טובה."

היא ניתקה. ג'ינג'י, שעמד לידה, ניגב את היד שלה עם האף, ואז רץ לדשא להביא כדור לשוקו. השמש בערה מעל אשקלון. היה חם, היה טוב, ואף רוח לא חתכה יותר.