הקיץ האחרון במשק

**הקיץ האחרון במשק**

שיחת הטלפון תפסה את מירי ביום חם במיוחד. המזגן בסלון נכנע לחום ונדם, והמאוורר התקרה גירגר בכבדות. על הצג הופיע השם "אלמה, אמא של יוסי".

– מירי, יקירתי! – קולה של החמות נשפך אל הקו כמו סירופ תמרים. – איך אתם שורדים בעיר? פה, במושב, יש בריזה מהכינרת, הנחל זורם קר, והמנגו כבר אדום על העצים. למה שלא תבואו לחופש הגדול? יונתן יוכל לרוץ חופשי, אני אכין לו לחם עם לבנה וזיתים מהיד. מה רע?

מירי הביטה ביונתן, בן השבע, שרבץ מול הטלוויזיה בלי להזיז את ראשו. יוסי, בעלה, עבד משמרות כפולות במוסך, חופשה משפחתית באוגוסט עוד נראתה רחוקה. שלושה שבועות במושב "גבעת-חן" שבגליל התחתון, הרחק מהלחות של תל אביב, נשמעו כמו הצלה.

– אני אדבר עם יוסי, – ענתה.

– אין צורך, – אלמה קטעה מיד. – יוסי שלי יגיד כן. הוא כל כך אוהב את המשק. תגידי מיד שסגרנו.

בערב, בזמן שמירי חתכה סלט ביצים, יוסי לעס כריך מעדנייה והזעיף פנים. כששמע את ההצעה, מצחו התקמט.

– את יודעת איך זה אצל אמא שלי, – מלמל וניסה לגרד כתם דבק מהשולחן. – אולי עדיף פשוט להישאר פה.

– יוסי, – מירי הניחה את הסכין, – יונתן צריך אוויר. גם אני. נוסעים באגד ונושמים קצת. נעזור במשהו, מה אכפת? זה לא טירונות.

הוא לא ענה. רק משך בכתפיו.

האוטובוס יצא מתל אביב בשש בבוקר. שלוש שעות נסעו בכבישים מפותלים, מטעי זיתים וכרמי גפן חלפו בחלון. יונתן הצמיד את אפו לזכוכית. "אבא, תראה, עדר צאן!" – צעק. מירי נשמה עמוק, מנסה להאמין שזה באמת חופש.

בתחנה המאובקת של המושב חיכתה אלמה. בת שישים, שיערה אסוף במטפחת, עורה שזוף ועור רגליה מבוקע מעבודה. "ברוכים הבאים!" – פרשה זרועות. – "יונתן, חמוד, תוריד כפכפים, תיכנס יחף, האדמה חמה."

הבית היה קטן, גג רעפים אדמוני, חצר עם עץ מנגו, לול תרנגולות וכרם קטן. "הנה החדר," – הראתה אלמה חדרון עם מיטת סוכנות ומיטה נפתחת. – "מצעים נקיים, שטפתי אתמול. ריח חומר ניקוי עדין."

בערב, אחרי מרק עגבניות עם אורז, מירי הרגישה איך הכתפיים שלה נרפות. צרצרים שרו, ריח אדמה לחה עלה מהגינה. יונתן נרדם בתוך דקות.

ההשכמה הראשונה הגיעה ב־6:00. דפיקות על הדלת. "קומו, קומו!" – אלמה כבר עמדה במטבח, מקציפה חביתה. – "השקיה מוקדמת קריטית, אחרת הפרי ייפול. תביאו דליים."

מירי, שמעולם לא החזיקה מעדר, הופתעה. יוסי כבר לבש מכנסי עבודה, פניו חתומות. "נלך להשקות את שורות המנגו," – אמר בלי להסתכל עליה.

במטע הקטן מאחורי הבית שלטו חום לוהט וזבובי פירות. מירי ניסתה לסחוב דלי מים, אבל כפות ידיה בערו. יונתן התרוצץ תחילה, אסף עלים, אבל כעבור חצי שעה התחיל ליילל: "אמא, מתי הולכים לנחל? אמרת נחל!" – "עוד מעט, מותק, רק נסיים," – ניסתה להרגיע. אבל "עוד מעט" לא הגיע.

אחר הצהריים עצרה בחצר טויוטה לבנה. דורון, אחיו של יוסי, יצא ממנה עם אשתו שלומית. דורון היה גבר חסון, קולו רועם, ידיו עבות. שלומית, בלונדינית צבועה, שפתיה קפוצות למשהו בין לעג לקור.

– אה, האורחים מהמרכז! – קרא דורון. – מירי, איך החקלאות? עוד לא התקפלת?

– לומדת, – ענתה מירי קצרות.

– בטח, – צחק. – יוסי, אחי, תגיד לאשתך המסכנה שלך איך להחזיק מזמרה. בגיל של יונתן אני כבר חלבתי עיזים.

יונתן, שקלט את הלעג, נצמד לאמו. "אבא, למה הוא צועק?"

– הוא סתם, – מלמל יוסי והתכופף אל צינור ההשקיה, נמנע ממבטו של הילד.

ארוחת הערב נערכה בחצר. אלמה הכינה קוסקוס עם ירקות שוק, סלט כרוב וקציצות דגים. הם ישבו צפופים, מנסים להידחק סביב שולחן קטן. דורון תיאר איך "הדור של היום מפונק" ושחלום של כל ילד צריך להיות לנהוג בטרקטור. שלומית הוסיפה: "ליונתן, למשל, כדאי ללמוד להכניס יד ללול בלי לצרוח. הוא פחדן?"

מירי הרגישה את הגב שלה ננעל. "הוא בן שבע," – אמרה יבש. – "לא פועל בניין."

– סתם, סתם, – שלומית גיחכה. – "אבל תראי, אפילו אבא שלו שותק."

יוסי שתק. מירי חיכתה למילה אחת, להגנה הכי קטנה. כלום. הוא פשוט הוריד את מבטו אל צלחת הקוסקוס.

באותו רגע הבינה: היא לבד פה. גם יונתן לבד. הגב שלה התיישר.

למחרת, ב־5:30 לפנות בוקר, בעוד אלמה טורדת במטבח, מירי לא קמה לעבודה. היא שלפה את הנייד, נכנסה לאפליקציית "אגד", סימנה שלושה כרטיסים לאוטובוס לתל אביב – שעות הבוקר. 86 שקלים. האצבע שלה לא רעדה.

היא הניחה את הטלפון מול יוסי, שהתעורר בבהלה. "יש לנו אוטובוס בעוד שלוש שעות. אני ויונתן עוזבים. אתה חופשי להחליט."

– מה? השתגעת? אמא שלי תיעלב, דורון… – יוסי ניסה להתיישב.

– אני לא חייבת להם כלום. – מירי רכנה קדימה, קולה נמוך ויציב. – "אני לא אתן לאח שלך לקלס את הבן שלי מול כולם בזמן שאתה שותק. תבוא, או שתישאר."

הם ארזו בדממה. יונתן, שהבין שמשהו קורה, קלט את הפאניקה בפני אביו, אבל שאל: "נוסעים הביתה? באמת?" – "כן, אהובי," אמרה מירי, לבל ישמעו. "באמת."

יוסי היסס, מדד את החדר בצעדים. הוא הביט ביונתן, שעמד ליד הדלת עם התיק שלו, שפתיו הקטנות רועדות באיפוק, ומשהו בפניו של הילד – הניסיון הזה לא לבכות – חתך בו יותר מכל מה שדורון אמר בערב הקודם. כשמירי גררה את המזוודה אל הדלת, יוסי תפס את ידה. "אני בא."

בשעה 8:17, האוטובוס של "אגד" עצר בתחנה המאובקת. הם עלו. יונתן נופף לעצי המנגו, מבלי להבין. מירי לא הביטה לאחור. אלמה, שחזרה מהלול עם סל ביצים, מצאה בית ריק. על שולחן המטבח נותרה צנצנת קפה ריקה.

—

עברו שנתיים. מירי קיבלה הודעה בפייסבוק משלומית, שאיתה לא שוחחה מאז. "הי מירי, מצטערת שאני שואלת, בלי קשר – את זוכרת שאלמה רשמה אתכם אז כ'עובדים עונתיים' במשק, בשביל הטופס של המועצה האזורית? מצאנו את הקבלה עם השמות שלכם, וזה קצת מביך אותנו. אפשר למחוק אתכם משם?"

מירי הביטה במסך. היא לחצה "מחק שיחה", חסמה את המספר. אחר כך הכינה ליונתן סנדוויץ' לבית הספר. בשבוע שלאחר מכן פתחה חסכון חדש – 400 שקל בחודש – לקייטנת ספורט לילד.