ביום רביעי בערב, בדיוק כשסגרתי את הקופה במשרד הנסיעות, צפצוף הוואטסאפ קטע את השקט. זאת הייתה ציפי, השכנה של אמא שלי מרח' הברוש בחולון: "מיכלי, אצל אמא שלך האור במטבח לא דולק. הטלפון מצלצל ולא עונים. את יודעת איפה היא?"
למישהו אחר זה אולי נשמע כמו שטות. אצלנו זאת הייתה נורת אזהרה. כל החיים שלי, מאז שאני זוכרת את עצמי חוזרת מטיול שנתי בארבע לפנות בוקר או מנסיעה לארוחת ליל שבת אצל סבתא — האור הקטן במטבח של הבית הישן בחולון תמיד דלק. אמא אמרה: "מטבח מואר זה שלט שמחכים לך. כשרואים אותו מהכביש, הרגליים כבר צועדות הביתה מעצמן."
התקשרתי. פעם, פעמיים, שלוש. רק צלצולים ארוכים. בחוץ טפטף גשם ראשון של סוף אוקטובר, והטלפון הראה שהשעה כבר רבע לעשר. מחר בבוקר הייתי צריכה לטוס עם קבוצה ללרנקה — עשרים ושלושה תיירים, שוברים, בית מלון, כל הבלאגן. בחודשיים האחרונים כל פעם שדיברנו בטלפון אמרתי לה: "אמא, רק אסיים את עונת החגים, ואני אקפוץ. נשארו שבועיים." אבל שבועיים הפכו לחודש, וחודש התארך לו בשקט.
לבשתי ג'קט דק, לקחתי מפתחות ויצאתי לאוטו. בווייז — שעה ועשרים דקות מתל אביב לחולון, פקקים באיילון. כל הדרך ישבתי בפקק ופתאום קפצו תמונות: אמא בחלוק הישן עם הפרחים, מכינה לי קוסקוס בימי שישי ואומרת ש"זה לא טרחה, באמת". אמא יושבת לידי במיון כשנכנסתי להשגחה בהריון הראשון שלי, לא זזה מהכיסא חמש שעות. אמא עומדת בכניסה לחניה ומנופפת לשלום עד שהאוטו שלי נעלם בסיבוב.
כשהגעתי, הרחוב היה שקט. הבית באמת היה חשוך לגמרי, רק הרוח טרטרה תריס רופף בכניסה. ציפי חיכתה ליד הגדר עם פנס בטלפון: "דפקתי עשר דקות. הדלת נעולה מבפנים, אני בטוחה."
הכנסתי את המפתח. המנעול הישן התנגד כמו תמיד, דחפתי חזק והדלת נפתחה עם החריקה הזאת שמכירה אותי מהילדות.
— אמא?
בסלון הטלוויזיה דלקה בלי קול, משדרת תשדיר שירות של ערוץ 12. על הספה היו מונחות המשקפיים שלה על גבי תשבץ פתור למחצה. ניגשתי למטבח.
אמא ישבה על שרפרף הפלסטיק הקטן ליד המקרר, נשענת על הדלפק. לידה התגולל קומקום חשמלי הפוך, שלולית קטנה על הריצפה. מטפחת הראש שלה, זאת עם הרקמה התוניסאית, הייתה על הרצפה.
— אמא! — כרעתי לידה. — מה קרה? את בסדר?
היא הרימה אליי עיניים. לא היה שם פחד. היה שם מבוכה.
— מיכלי, נו באמת… לממה נסעת בשעה כזאת? — אמרה בשקט. — חיכיתי לטכנאי של המקרר כל היום, אמרו יגיע אחרי ארבע. רציתי להזיז את זה טיפה הצידה, נתפס לי הגב. אז ישבתי קצת.
— כמה זמן את יושבת פה ככה?
היא הסתכלה לעבר החלון החשוך במטבח:
— קצת. רבע שעה.
לא שאלתי יותר. הכרתי את ה"רבע שעה" הזה. היא כיווצה שנים שלמות של כאבים למילים קטנטנות, רק שהילדים לא יטריחו את עצמם. שכחה לספר על בדיקות, "שכחה" לציין שצריך עזרה עם התריס, העלימה כאבי ברכיים, והכל ב"יהיה בסדר, אל תדאגי".
עזרתי לה לקום. הובלתי אותה לאט לספה בסלון, כרכתי סביבה שמיכה. הידיים שלה היו קרות וקלות כמו נוצה.
— ניסיתי להדליק את האור במטבח, — אמרה חרישית, בלי להסתכל עליי. — הנורה נשרפה בבוקר. לא הצלחתי להגיע לארון למעלה.
על השולחן הקטן ראיתי פנקס פתוח. בכתב היד הרועד שלה היה כתוב:
חלב 3%. לחם אחיד. נורה 40 ואט.
הסתכלתי על הפתק הזה, והגרון שלי נסגר. בת שמונים ושלוש, ועדיין נלחמת לפתור דברים לבד, כי הבת תמיד עסוקה. כרטיסי טיסה, מלונות, קבוצות. לקוחות שלמים — יש. לאמא — אין.
עליתי על כיסא, מצאתי בארון נורה, החלפתי. לחצתי על המתג. אור צהבהב וחמים הציף את שיש הפורמייקה הישן, את העציץ בזיליקום על אדן החלון, את מגבות הכלים התלויות.
אמא חייכה מהספה:
— עכשיו הבית שוב חי.
נשארתי לישון. למחרת בבוקר ביטלתי את הפגישה במשרד, שלחתי את השותף שלי לטוס במקומי. ישבנו במרפסת, שתינו תה עם נענע מהגינה, היא הראתה לי תמונות ישנות שמצאה במגירה. סידרתי לה את הארון תרופות, קבעתי תור לקופת חולים, רשמתי בטוש גדול על המקרר את המספר שלי.
אבל בעיקר שיניתי משהו ביומן. לא "כשיהיה לי זמן". פשוט: כל יום שישי שני — צהריים אצל אמא.
בשישי הבא נכנסתי לרח' הברוש עוד לפני השקיעה. עצרתי שתי כניסות לפני הבית. ממרחק ראיתי את חלון המטבח מואר באור הצהבהב. ואז ראיתי אותה — עומדת כבר בחלון, מנופפת לי לשלום.
ביליתי איתה את אחר הצהריים. בערב, כשחזרתי לתל אביב, עצרתי בסופר. קניתי חלב, לחם אחיד, ושתי נורות — ליתר ביטחון. אמא כבר חיכתה לטלפון שלי. "הגעת?" שאלה. "הגעתי," אמרתי, "ושוב פעם מחרתיים אני אצלך." היא לא אמרה "לא צריך, אני מסתדרת". היא פשוט אמרה: "אני אכין בורקס. ואני מחכה."
