עמדתי בתור למעבדה של קופת חולים ביקנעם. שעת צהריים מוקדמת, השמש של יולי הכתה על הראש כמו פטיש חם, והתור התארך לאיטו מחוץ לדלת כי בפנים הכניסו רק שלושה אנשים בגלל ההגבלות. כולם עם מסכות, כולם שומרים מרחק, משתדלים לנשום לצד.
האיש שלפני היה ענק. לא גבוה בקטע מצחיק — פשוט מסיבי, עם כתפיים כמו ארון כבד. צמות עבות וכהות ירדו לו עד לאמצע הגב, וכל האמות היו מכוסות קעקועים בצבעים שלא דהו. על הקעקוע שעל יד ימין היה כתוב "בלה" באותיות כחולות ישנות. הוא לבש ג'ינס קרוע מכביסות וז'קט ג'ינס עם שרוולים קרועים לגמרי, כאילו נלחם בו עם מספריים והפסיד. הנעליים — מגפי עבודה כבדים עם אבזמי פלדה בצד, מאלה שנראה שאפשר לפרק איתם קיר. האופנוע שלו עמד מעבר לכביש: כונדר כחול-כהה, עם כידון רחב ומושב אחורי נמוך, בלי מדבקות מיותרות, רק מנוע נקי שמבריק בשמש. ליד הכידון היה תלוי קסדה שחורה עם ויזור כהה.
מאחורי עמדה אישה בשנות החמישים שלה, לבושה יפה, עם שרשרת פנינים קטנה. היא הסתכלה על האיש מקדימה, נאנחה ואמרה לחברה שלה בחצי קול: "תראי איזה בריון. למה הוא לא מתלבש כמו בן אדם?"
האיש עם הצמות לא זז. עמד בשקט, היד עמוק בכיסים, מסתכל על הנקודה הכי רחוקה שאפשר.
ליד הדלת של המעבדה ישבה כלבה קטנה בצבע חול. מישהו אמר שהיא מסתובבת שם כבר שבוע. צלעות בלטו לה מתחת לפרווה, והעיניים שלה היו עייפות, מהסוג שהולך אחרי המלטות רבות מדי. אנשים בתור דיברו עליה — "חבל", "למה העירייה לא עושה כלום", "אולי מישהו יקח אותה". דיברו והמשיכו הלאה.
האיש עם הצמות נכנס למעבדה, יצא אחרי ארבע דקות עם מדבקה לבנה על הווריד וצעד ישר לחנות המכולת הקטנה ליד. ראיתי אותו חוזר משם עם שקית נייר חומה.
ואז הוא התיישב.
ישר על אבני המדרכה הלוהטות, עם הג'ינס היקר והקרוע שלו, באמצע המדרכה, בלי להתייחס לאף אחד.
האישה שמאחורי השמיעה מין צקצוק כזה, קצר, כמו דקירה. "הנה, בדיוק כמו שחשבתי," אמרה לחברה, "אין לו בושה."
הענק הוציא מהשקית קופסת פלסטיק מלאה חזה עוף צלוי ואורז, פתח אותה והניח אותה על המדרכה. מרחק מה. אחר כך הוציא לעצמו לאפה גדולה עם חומוס וחמוצים, שבר ממנה חתיכה, ופשוט התחיל לאכול.
התור קפא.
הוא אכל והסתכל על הכלבה. "קדימה, יאללה," מלמל בלי להרים את הראש, "בואי תאכלי. אין גנבים פה."
היא זחלה צעד, עצרה. צעד, עצרה. הביטה בו, הביטה בקופסה.
"נו באמת," הוא אמר לה, "אני לא קונה אוכל כל יום לכלבים שלא באים לאכול אותו."
האישה שמאחורי הוציאה טלפון. שמעתי אותה לוחשת לחברה: "איך הוא מדבר אליה ככה? זה התעללות."
האיש הרים את הראש והסתכל לתור. המבט שלו עבר מאדם לאדם, ואז עצר. על האישה שמאחורי. בדיוק לשנייה. והוא נהם.
זה לא היה נהם חזק — זה היה צליל עמוק ועבה שיצא מאיפשהו עמוק בחזה, משהו שהיה גורם לרוטוויילר לקנא. התור כולו נרתע חצי צעד אחורה. האישה מאחוריי קפאה עם הטלפון באוויר.
"גברת," הוא אמר בשקט, "תוכלי לתת לה לאכול בשקט?"
האישה לא ענתה. הטלפון ירד.
הכלבה התקרבה סוף סוף לקופסה. לקחה חתיכת עוף, רצה הצידה, אכלה מהר. חזרה. לקחה עוד חתיכה. האיש עם הצמות המשיך לאכול את הלאפה שלו בנחת, בלי להסתכל עליה, אבל מדי פעם הדף יד בלי להרים את העיניים — משהו כמו "תמשיכי, תמשיכי, אל תפסיקי עכשיו".
בתוך רבע שעה הקופסה הייתה ריקה. הכלבה התיישבה לידו והתחילה ללקק לעצמה את הכפה.
הוא קם, ניער את הג'ינס, סגר את השקית, והתחיל ללכת לאופנוע.
"סליחה," קראה האישה שמאחוריי, "שכחתם את הקופסה!"
הוא הסתובב, הסתכל עליה, ואז על הכלבה. "לא שכחתי," אמר. "זה שלה."
האישה פתחה את הפה. סגרה.
אישה מבוגרת עם מטפחת לראש, שעמדה מקדימה, אמרה בקול רם: "ברוך תהיה, בחור. שיהיה לך בריאות."
האיש עם הצמות שם את הקסדה, התניע, ופתאום המנוע נהם בדיוק באותו צליל שהוא השמיע — עמוק, עבה, אבל רגוע. האור השתקף מהכרום של המנוע והאיר לרגע את הצמות שלו, ואנשים בתור התחילו לחייך אלי עצמם, בלי לשים לב.
האישה שמאחוריי עמדה במקום עוד דקה שלמה אחרי שהוא נסע. הטלפון היה עדיין ביד שלה. היא הורידה אותו לאט, והסתכלה על הכלבה שליקקה את הקופסה הריקה.
ואז היא עשתה משהו מוזר.
היא נכנסה לחנות, חזרה עם חצי עוף צלוי בשקית, והניחה אותו ליד הפח שליד המעבדה. "למקרה שהיא תרעב עוד פעם," אמרה לחברה.
לא יכולתי לראות את הפנים שלה מתחת למסכה, אבל היד שלה רעדה קלות.
