אני לא יודע מאיפה הגיע לה הביטחון הזה. אולי מהעייפות שלי. אולי מהשקט שאחרי המשמרת. חזרתי הביתה קצת אחרי תשע בערב, הרגליים שלי כאבו כמו אחרי כל יום במרכז הלוגיסטי בקיסריה. בחוץ היה חם ולח כמו תמיד באוגוסט, המזגן באוטובוס היה מקולקל, והחולצה נדבקה לי לגב. המפתח נתקע במנעול כמו תמיד, הדלת נפתחה כמו תמיד, וריח של אקונומיקה וקציצות דגים קיבל את פניי.
אביטל עמדה במטבח וייבשה כוסות. הטלוויזיה בסלון הראתה משדר חוזר של "האח הגדול". שקט של ערב אמצע שבוע בבאר שבע.
"יובל שלי מסתבכת," אמרתי, עוד לפני שהורדתי את התיק מהכתף. "בעלת הדירה שלה ברמת גן העלתה לה את השכירות באלף שקל בחודש. אין לה מאיפה להביא."
אביטל הניחה את הכוס על השיש בלי להסתובב.
"אמרתי לה שהיא יכולה לעבור לדירה שליד הבריכה. זאת שסבתא שלך השאירה לך בבת ים. ממילא את בקושי נוסעת לשם."
עכשיו היא הסתובבה. המגבת שהייתה ביד שלה נפלה על הרצפה. היא לא הרימה אותה.
"ירון," היא אמרה. רק את השם שלי. בטון שהיה חדש לי. לא כועס. משהו אחר. כמו דלת שנסגרת.
אני צריך להסביר רגע על הדירה הזאת. חמישים ושבעה מטרים רבועים בקומה השלישית בלי מעלית, ברחוב ירושלים בבת ים. בניין משנות השישים עם טיח מתקלף ותיבות דואר שבורות. סבתא רבקה גרה שם ארבעים ושתיים שנה. היא הייתה מורה לפסנתר, ניצולת שואה מבולגריה. בקירות עוד היו תווים שהיא תלתה בשנות התשעים, מצהיבים ושבירים כמו נייר פרגמנט. אביטל קיבלה את הדירה בירושה כשהיינו שנתיים נשואים. שלושה ימים אחרי השבעה, באתי איתה לשם בפעם הראשונה. היא פתחה את התריסים, האור נפל על הפסנתר הישן שעדיין עמד בפינה, והיא התיישבה על השרפרף המתקלף והתחילה לבכות. לא בקול. בשקט. הדמעות פשוט זלגו לה על הלחיים בזמן שהאצבעות שלה ליטפו את הקלידים המאובקים בלי ללחוץ.
יובל, אחותי, מכירה את הדירה הזאת בערך כמו שהיא מכירה את הירח. רחוק, יפה, לא רלוונטי. יובל היא מאפרת כלות, בת שלושים ושתיים, גרושה פלוס חתולה. היא אוהבת דברים נוצצים, בגדים צמודים, ולדבר בטלפון בווליום שהשכנים שלי שומעים. היא גם מומחית בליהעזר תמידית. כל חודש איזה משבר פיננסי חדש: הפעם זה תיק מעצבים שהיא "הייתה חייבת" לתמונה לאינסטגרם, פעם זה קנס על איחור בתשלום הלוואה שלקחה בשביל חופשה בסיני. היא שילמה לי בחזרה אולי פעמיים בשבע שנים. הכסף תמיד הלך לכיוון אחד. ואני המשכתי לתת, כי אבא אמר לי על ערש דווי לשמור עליה.
"תקשיבי," אמרתי לאביטל והתיישבתי ליד שולחן האוכל, "היא תהיה שם כמה חודשים, עד שתסתדר. הדירה הזאת יושבת ריקה. חבל. והשכירות שהיא תחסוך…"
"אמרת לה שהיא יכולה לעבור," אביטל דיברה לאט, בלי לזוז מהמקום שלידה ליד הכיור. "בלי לשאול אותי."
"זאת אחותי. מה את רוצה, שהיא תישן ברחוב? על ספסל בכיכר רבין?"
"יש לה הורים של החבר הקודם," אמרה אביטל. "יש לה חברות. יש לה אותך, היא יכולה לישון פה בסלון. למה דווקא…"
"כי הדירה ריקה!" הרמתי את הקול. "מה הבעיה? זה רק לכמה חודשים. ניסע מחר, ניתן לה מפתח, נעשה איזה יפוי כוח או מה שצריך…"
"לא."
מילה אחת. יבשה. מדויקת. כמו חותמת של פקיד.
"מה זאת אומרת לא? זה רכוש משותף. אנחנו משפחה."
"זה רכוש שלי," אמרה אביטל. "ירושה. לפני הנישואים. וזאת גם לא שאלה משפטית, ירון. זאת שאלה של… אתה פשוט קמת בבוקר והחלטת. כמו שהחלטת בשנה שעברה שאנחנו לוקחים את הרכב שלי לטיול בצפון עם יובל והחבר שלה, וחזרתי עם מושב אחורי קרוע. כמו שהחלטת שאנחנו ניתן ליובל חמשת אלפים שקל 'בהלוואה' לקניית אייפון חדש."
"החזרנו את הכסף!"
"מי החזיר? היא? היא החזירה מאתיים שקל ואז שכחה מזה. את השקט שלי החזירו?"
הסתכלתי עליה. על הפנים הצרות, על השיער האסוף. היא נראתה רגועה מדי וזה הטריף אותי. ציפיתי לצעקות, לדמעות, לאיזו התנגדות שאוכל למחוץ עם האגרוף על השולחן. אבל אביטל עמדה שם, קטנה במטבח הקטן, והייתה מוצקה. לא זזה. לא התכופפה.
"אני אביא לה מפתח," אמרתי בקול נמוך, "בין אם תרצי ובין אם לא. נמאס לי שהיא קוראת לי בוכה בטלפון ואני לא עוזר. את תשנני ביום ראשון. נלך לעורך דין, נעשה יפוי כוח."
לא חיכיתי לתשובה. קמתי, הלכתי למגירה במסדרון, לקחתי את צרור המפתחות הרזרבי שהיה תלוי שם, וזרקתי אותו על השולחן לפניה.
"אלה המפתחות?"
היא הביטה בצרור. ואז בי. והנהנה. לאט.
חייכתי. ניצחתי. טרקתי את דלת חדר השינה מאחורי והשארתי אותה במטבח. שמעתי אותה פותחת את הברז, שוטפת עוד כוס. שקטה. צייתנית. בדיוק כמו שצריך.
אם הייתי מקשיב טוב יותר, הייתי שומע שמשהו בצליל של המים על הכיור לא היה רגיל. משהו נשמע סופי.
יובל נסעה עוד באותו לילה. "אח קטן שלי, מלך," היא צייצה לי בטלפון, "כבר ארזתי גזית, מחר אני אצלם לך סטורי עם הפסנתר הזה, מתה עלייך!"
בבוקר התעוררתי בשבע וחצי לדפיקות בדלת. חזקות. רשמיות.
פתחתי את הדלת. בחוץ עמד שוטר. מדים, אפוד, הפנים האלה שיש לשוטרים כשהם באים להגיד משהו ואתה לא הולך לאהוב אותו. מאחוריו, בחדר המדרגות, ריח של סיגריות מעופשות וטחב מהקומה התחתונה.
"בוקר טוב," הוא אמר. "אני רב-סמל גולן ממשטרת בת ים. אתה ירון שקד?"
"כן. מה קרה?"
"יש לך אחות בשם יובל שקד?"
הלב שלי עצר. "כן. מה קרה לה? תאונה?"
"לא. היא עצורה," אמר גולן ופתח פנקס. "בחצות הלילה היא הגיעה לדירה ברחוב ירושלים, ניסתה להיכנס עם מפתח שלא התאים לדלת. לאחר כחצי שעה של ניסיונות, היא ניפצה את זכוכית דלת המרפסת בקומה השלישית באמצעות מטף כיבוי. נכנסה לדירה. השכנה מלמטה, גברת כהן, שמעה רעש והזעיקה את המוקד. ניידת הגיעה, מצאה אותה עם בקבוק יין מהארון של בעלת הדירה. חצי בקבוק כבר היה ריק."
הרגשתי איך הקירות של הבניין מתחילים להיסגר עליי.
"היא טענה שיש לה אישור ממך. יותר מזה, היא הציגה בפני השוטרים פתק בכתב יד. תראה."
הוא הוציא שקית ניילון שקופה. בתוכה היה דף מחברת, תלוש, עם הכתב העקום והלחוץ שלי:
"אני ירון שקד, ת.ז. 036541129, נותן בזאת לאחותי יובל שקד הרשאה מלאה להתגורר בדירה של אשתי בבת ים, רח' ירושלים 14. אשתי מסכימה."
ומתחת לחתימה שלי.
"אני אביטל שקד מסכימה ומאשרת."
לידה הייתה חתימה. אבל זה לא היה הכתב של אביטל. אפילו לא קרוב. זאת הייתה קשקוש שהוספתי בלילה לפני שהלכתי לישון, בטוח שאביטל תבלע את הצפרדע, כמו שבלעה את ההלוואות, את הריפוד הקרוע, את האגרופים על השולחן. סמכתי על הפחד שלה. סמכתי על השתיקה.
"זאת לא החתימה של אשתי," שמעתי את עצמי אומר בשקט.
"אני יודע," אמר השוטר. "ביקשנו ממאגר האוכלוסין דוגמת חתימה שלה. תראה."
הוא שלף דף מודפס. ליד החתימה המזויפת שלי, החתימה האמיתית של אביטל מהדרכון. שונה לגמרי.
"יובל טוענת שאתה כתבת את הפתק הזה לפניה. שהיא ראתה אותך כותב אותו. ואז היא ראתה אותך חותם בשם אשתך ואמרת לה 'זה בסדר, אני הבעל'".
אביטל הגיעה למטבח. היא עמדה שם, בכותונת לילה, ידיים שלובות. הפנים שלה היו חיוורות אבל רגועות.
"בוקר טוב, השוטר," היא אמרה.
"גברת שקד," גולן הנהן אליה, "תאשרי בבקשה: הפתק הזה, החתימה הזאת, את כתבת את זה?"
אביטל לקחה את השקית. הביטה. הניחה חזרה על השולחן.
"לא. זו לא החתימה שלי. ויותר מזה, רב-סמל. ירון לקח אתמול בערב מפתחות מהמגירה במסדרון ונתן ליובל. אבל ירון לא יודע שמאז החודש שעבר הדירה לא נעולה עם המנעול הישן."
"מה?" הסתובבתי אליה.
"כן," היא אמרה. "לפני שלושה שבועות נסעתי לשם. המנעול הרגיל התקלקל. קניתי מנעול כספת חדש, רב-בריח, והחלפתי לבד. המפתחות הישנים שנתת לה לא פתחו שום דבר."
השוטר גולן חייך. לא חיוך גדול. חיוך קטן של שוטר שראה הרבה טיפשים בחיים שלו ומוסיף עוד אחד לאוסף.
"המנעול החדש, אגב," הוסיפה אביטל בנונשלנטיות מוחלטת, "עלה לי מאתיים וחמישים שקל בחנות 'משביר' המרכזית. יש לי קבלה. הפסנתר של סבתא רבקה, אגב, עמד צמוד לדלת המרפסת. אני לא יודעת אם ניתזו עליו רסיסי זכוכית. את זה נצטרך לבדוק."
"יובל שלך עצורה עכשיו בתחנה," אמר גולן ופנה אליי. "התיק נפתח. חשד לפריצה, היזק לרכוש, זיוף מסמך. השותף שלה, לפי ההצהרה שלה, זה אתה."
"שותף? אני אח שלה, אני רק…"
"אתה רק זייפת חתימה," הוא אמר. "על מסמך משפטי שמתיימר לתת זכויות במקרקעין. ירון, תקשיב לי טוב, אתה תתלווה אליי עכשיו לתחנה לחקירה באזהרה. אתה זכאי לעורך דין. תמצא אחד טוב."
השוטר לקח אותי במדרגות. השכנה מקומה ראשונה הציצה מהחריץ בדלת. הדשא בכניסה לבניין היה יבש וצהוב. החום של הבוקר כבר התחיל לעלות מהאספלט.
בתחנה, יובל ישבה על ספסל באזיקים עם האודיו של הפודקאסט שלה כנראה מנגן לה בראש, בוכה ועם איפור מרוח. היא צעקה לכיווני "תוציא אותי מכאן ירון מה זה הדבר הזה" אבל כבר לא הייתי שם. הייתי בחדר חקירות קטן עם מנורת ניאון מזמזמת, מנסה להסביר לחוקרת צעירה ונמרצת שהכל היה אי הבנה משפחתית.
"אתה מבין," היא אמרה לי בשלב מסוים, "שאם אשתך תחליט להגיש תלונה גם נגדך, התיק הזה יכול להיראות אחרת לגמרי?"
אביטל לא היססה. היא הגישה תלונה על זיוף ועל ניסיון להוצאת רכוש במרמה. ביום ראשון בבוקר, היא הגיעה לתחנה, מסודרת, עם דרכון והסכם ממון ישן ששנינו חתמנו לפני החתונה ואני שכחתי מקיומו. הדירה של בת ים, היא הזכירה לי באדיבות, מעולם לא הייתה שלי. אף אחד לא גר בה חוץ מרוח הרפאים של סבתא רבקה.
שלושה חודשים חלפו. אני גר עכשיו בדירת חדר בשכונת נווה זאב, ליד שוק הכרמל, מעל מסעדה אתיופית שמעלה ריחות של אינג'ירה כל לילה. החדר קטן, המיטה חורקת, והמזגן עובד כשבא לו. יובל קיבלה עונש של עבודות שירות וקנס על הנזק לדלת ולחלון. היא כמעט לא מדברת איתי. מסתבר שבסוף כל חודש, כשהיא צריכה לשלם, הכעס שלה פונה דווקא אליי.
אביטל התגרשה ממני תוך חודש וחצי. בבית הדין הרבני היא שמה על השולחן את תיק המשטרה ואת הפתק עם החתימה המזויפת. יצאתי משם בלי כלום, בדיוק כמו שהיא הבטיחה. הדירה שלה בבאר שבע נשארה שלה. דירת הפסנתר בבת ים נשארה שלה. השקט, גם.
אתמול ראיתי אותה במקרה. נסעתי באוטובוס ליד הטיילת, והיא עמדה שם עם חברה, צחקה. השיער שלה היה פזור, הרוח העיפה אותו. היא נראתה קלה. כמו תמיד רציתי שהיא תהיה, אבל בעצם מעולם לא נתתי לה להיות.
עברתי ליד הבית הישן שלנו. לא יודע למה נסעתי לשם. אולי רציתי לראות אם האור במטבח עדיין דולק. אבל הדירה הייתה חשוכה, והתריסים של הסלון הוחלפו בצבע אחר.
המנעול החדש, אגב, זה שבדירה בבת ים. שאלתי פעם את יובל אם היא ראתה איזה סוג זה. היא אמרה לי, "ירון, הוא היה כסוף וכבד. היה כתוב עליו 'מולטילוק'."
חשבתי על אביטל, נוסעת לבד לבת ים בשבת בבוקר, נכנסת לחנות לחומרי בניין ברחוב בלפור, בוחרת מנעול, משלמת מאתיים וחמישים שקל, חוזרת לדירה, מוציאה מברגה, מחליפה את הצילינדר. לבד. בלי לבקש ממני. בלי להגיד לי מילה. אולי בזמן שהחלפתי ערוצים בסלון, היא מדדה מרחק בין הפסנתר לדלת, והבינה כמה רחוק היא מוכנה ללכת.
אני מסתכל על התקרה של החדר המושכר. הגבס סדוק. יש כתם רטיבות ממזגן של השכנים מלמעלה. הרדיו של המסעדה האתיופית מנגן שיר עם באמהרית. מחר אני קם בחמש לעוד משמרת במרכז הלוגיסטי, מפעיל מלגזה, מעמיס משטחים, חוזר לחדר.
לפעמים אני חושב על הפסנתר.
הוא עדיין שם.
