יואב לא תכנן שזה יקרה דווקא ככה. הוא ישב מול ליאת במטבח, מנסה להסביר לה משהו שגם הוא עצמו לא באמת הבין עד הסוף. על השיש עמדה צנצנת עם שאריות ריבת תפוזים שהכינה אמא שלה. היה חנוק. חודש יולי בבאר שבע, המזגן עבד שעות נוספות אבל האוויר עדיין עמד.
"נגמר," הוא אמר בסוף.
ליאת הסתכלה עליו. לא צרחה. לא בכתה. פשוט קמה, לקחה את הספל שלה עם התה שהתקרר, ושטפה אותו בכיור. לאט. במים פושרים.
חמש עשרה שנה נעלמו ברגע הזה. בלי רעש.
האמת? הוא היה עייף. באמצע החיים. אולי זה מה שקוראים לזה משבר גיל הארבעים. שירה, מישהי מהקומה התחתונה במשרד, צעירה ממנו בעשור, התחילה לשאול אותו מה שלומו יותר ממה ששאלו אותו בבית. והוא — הוא פשוט זרם. בהתחלה סתם קפה. אחר כך נסיעה אחת לים בשבת בבוקר. ואז התקשורת עם ליאת הפכה לשאלות של לוגיסטיקה: "תביא חלב בדרך," "הילדה צריכה ציוד לבית ספר." הוא הרגיש כמו שליח עם חיי משפחה, לא בעל. לא אבא. שליח.
כשליאת התחילה לארוג ארגזים, היא שאלה אותו רק על דבר אחד: "מה נעשה עם מוזה?"
מוזה. חתולת רחוב בת שנתיים, אפורה עם כתמים לבנים על החזה, אוזן ימנית קרועה מתקופה שהיא עוד הסתובבה בשוק של באר שבע. ליאת מצאה אותה ליד הפחים הירוקים מאחורי התחנה המרכזית, חתלתולה קטנה ורזה שלא הפסיקה לגרגר. היא לקחה אותה הביתה בעזרת מעיל גשם צבאי ישן. ומוזה התאהבה. בשתיהן. גם בליאת, תמיד על הברכיים שלה, וגם בו, מתכרבלת על המקלדת כשהוא ניסה לעבוד בלילות.
"אני לא יודע," יואב אמר באמת. "תחליטי."
והיא החליטה. היא ראתה איך החתולה מתחככת ברגליים שלו בבוקר ההוא, שורטת קלות את הג'ינס, ואיך הוא התכופף ללטף אותה בלי מילים. "היא תישאר איתך," אמרה ליאת. "לנסוע לרמת גן, דירה קטנה בלי מרפסת… זה יעשה לה רע."
ככה מוזה נשארה אצלו. ואיתו עברה לדירה החדשה עם שירה. שירה, שתמיד אמרה שהיא אוהבת חיות. אבל מוזה לא אהבה אותה בחזרה. החתולה התחילה להסתתר, לסרב לאכול. נכנסה מתחת לספה בסלון ויצאה רק כששירה לא הייתה בבית. יואב ניסה להסביר לעצמו שזה זמני. שצריך זמן.
ערב אחד הוא חזר מהעבודה, מצא את הדלת פתוחה. שירה עמדה במטבח, חיוורת. "היא ברחה," אמרה. "אני מצטערת, נכנסתי עם השקיות מהסופר, והיא פשוט… עפה החוצה כמו משוגעת."
הוא רץ. שלוש שעות הסתובב בשכונה, קרא בשם שלה עד שהקול שלו התחיל להישבר. השכנים חשבו שהוא איבד את הראש. אולי באמת איבד. הוא חזר לדירה שנואת הנפש הזאת, ישב על הרצפה הקרה בסלון, ולראשונה מזה הרבה זמן — פשוט לא ידע מה לעשות. השתיקה פתאום הייתה כבדה. מוזרה לומר על חתולה, אבל נכון.
הוא התקשר לבת שלו, נועה. היא כבר גרה עם שותפים בתל אביב, עובדת במשרה חלקית ומנסה לחסוך ללימודים. "אבא, מוזה נעלמה? מה זאת אומרת נעלמה?" בדיוק כמו אמא שלה, היא לא צעקה. אבל האשמה בטון שלה חתכה יותר מכל צעקה.
שלושה חודשים אחר כך, ליאת הופיעה בבאר שבע.
הוא לא האמין. היא עמדה בדלת, לבושה בג'ינס פשוט ובחולצת טריקו, שיער אסוף ברשלנות. "איפה היא?" שאלה.
שירה ניסתה להגיד משהו, אבל ליאת אפילו לא הסתכלה עליה. הסתכלה רק עליו, ויואב ראה משהו בעיניים שלה שהוא לא ראה אף פעם. לא כעס. משהו אחר. ייאוש שקט. "בבקשה, יואב. מתי בפעם האחרונה ראית אותה?"
"חיפשתי," הוא התחיל להגיד, והמילים נשמעו לו חלשות ועלובות באוזניים של עצמו. "יצאתי, קראתי…"
היא הנהנה. לא שאלה יותר. הסתובבה וירדה במדרגות. הוא ראה אותה נשענת שנייה על המעקה, בדיוק כמו שהיא נשענה על השיש במטבח בפעם ההיא. ואז היא הלכה.
הוא ידע לאן היא תלך.
הוא נסע אחריה. השכונה הישנה, הבית הישן. המקום שבו מוזה נולדה ברחוב, מקום שהיא הכירה. הוא עצר את הרכב במרחק, לא העז להתקרב. ראה את השכנה, גברת כהן, מדברת איתה ליד הספסל, רואה איך ליאת מתחילה להסתובב בין הבניינים, נכנסת לכל פינה, קוראת בקול-שבור: "מוזה… מוזי…"
הוא נשאר באוטו. ידיים על ההגה. דומע.
היא חיפשה כמעט שעה. ואז ראה איך היא מתיישבת על אבן השפה, ממש מול הפחים הירוקים. ראה איך היא מורידה את הראש, הכתפיים רועדות. "תחזרי," שמע אותה לוחשת דרך החלון הפתוח. "סליחה, מותק שלי, תחזרי."
ויואב ישב שם במכונית, בנאדם בן ארבעים ושלוש, והבין שזו לא רק חתולה. זה כל מה שליאת השאירה מאחור. שהיא באה לחפש לא רק את מוזה. היא באה לחפש חתיכה מהבית שהיה לה, חתיכה שאולי עוד אפשר להציל.
בדיוק כשהוא עמד לצאת מהרכב, להגיד לה משהו, כל דבר, ראה את זה קורה. צללית קטנה, רזה ומלוכלכת, זזה ליד המכולה הגדולה. עיניים צהובות. אוזן קרועה. מוזה.
היא קפאה לרגע, הסתכלה על ליאת כאילו לא האמינה. ואז רצה. נתנה את כל הגוף הקטן שלה בניתור אחד היישר לחזה של ליאת. ליאת תפסה אותה, חיבקה אותה כל כך חזק עד שהחתולה כמעט נעלמה בתוך החיבוק. אפילו מרחוק, יואב שמע את הגרגור. גרגור כזה, שקט ועמוק, שמרפא את כל השתיקות.
הוא לא יצא מהרכב. ראה את ליאת קמה, מדברת עם השכנה, צוחקת ובוכה בו זמנית. ראה אותה מחזיקה את החתולה המלוכלכת כמו תינוקת, וצועדת לכיוון התחנה המרכזית.
הם לא דיברו יותר. לא היה צורך. הוא ידע שהיא תיקח אותה חזרה לרמת גן, לדירה ההיא בלי המרפסת. ידע שמוזה תסתדר. ובלילה ההוא, כשחזר הביתה, שירה שאלה אותו מה קרה. הוא אמר לה את האמת: "מצאתי אותה."
"איפה היא?"
"במקום שלה," הוא אמר. ויצא למרפסת. חודש ינואר. גשם רחוק מטפטף איפשהו בדרום. האוויר סוף סוף נקי.
אחרי חודש, נועה שלחה לו תמונה. מוזה יושבת על אדן חלון. מאחוריה, מבעד לזכוכית, נוף של בורסה ברמת גן. לידה, צלחת קטנה עם אוכל מיוחד לחתולים. ומחוץ לפריים, מישהו הושיט יד. לא של ליאת. יד אחרת. גברית. עם שעון פשוט ושרוך עור.
יואב הסתכל על התמונה הרבה זמן. אחר כך הניח את הטלפון, לקח את קערית האוכל של מוזה שעדיין עמדה בפינה, שטף אותה, וניגב במגבת.
