אורלי הביטה באחותה המומה. ליאת מעולם לא הרימה עליה קול, בטח לא ככה, עם וריד בולט במצח.
— השתגעת לגמרי? — צעקה ליאת. — מה, באמת? עכשיו? שבוע לפני הלידה?
אורלי לא ענתה מיד. היא חלצה מעליה את הגופייה הדבוקה לגב מחום אוגוסט של חיפה והתיישבה בזהירות על הספה. בתוך מנשא הבד שהיה קשור לחזה, חתול ג'ינג'י קטנטן הציץ החוצה באוזניים שמוטות, ממצמץ אל האור העז.
— תראי, ליאת, אני יודעת שזה נראה לך מוזר — אמרה אורלי בשקט. — אבל החתול הזה הציל לי את החיים.
ליאת עצרה לרגע. הספל שהחזיקה בידה הונח לאט על השולחן, ליד הקערית שעליה היה כתוב "שרה'לה".
— הציל לך את החיים — חזרה ליאת על המילים, בטון שטוח, בודק. — איפה? מתי? מישהו ניסה לדקור אותך? כי אם סתם חתול ג'ינג'י…
— לא "סתם חתול", ליאת. תני לי לספר. ואחר כך, אם תרצי, תוציאי אותו מהבית. אבל תקשיבי קודם.
אורלי העבירה אצבע על פרוות החתול שזמזמה קלות, וליאת שמה לב שאחותה לא מפסיקה לרעוד.
זה התחיל לפני שלושה חודשים, ביום ההולדת השמונים של סבתן, רבקה. אורלי באה לבקר אותה בבוקר, עמוסת קופסאות עם בורקס תרד וגבינה מהמאפייה של נחום בכרמל. ליאת התכוונה להצטרף מאוחר יותר, אחרי המשמרת באיכילוב. אבל אורלי הגיעה לדירה ברחוב מסדה ומצאה את סבתא יושבת בסלון, אל מול תמונת החתונה בשחור-לבן, בלי אור.
— סבתא, מה קרה?
רבקה לא ענתה מיד. היא הסתכלה על התצלום הישן שבו עמד לצדה גבר נמוך בחליפה לבנה, עם שפם דק.
— שלמה בא אליי בלילה, אורלי — אמרה לבסוף, בטון חלול. — עמד בדיוק שם, ליד המזגן. ביקש שאבוא איתו.
אורלי הרגישה את הדם עוזב את פניה. סבא שלמה מת מעל עשר שנים.
— סבתא, בטח חלמת… — התחילה להגיד, אבל רבקה נענעה בראשה, לאט, חד.
— לא חלמתי. הייתי ערה לגמרי. קמתי לשתות מים, בשתיים וחצי בלילה, והוא עמד שם. חייך אליי. ואמר, "רבקה, די, הגיע הזמן. בואי."
רבקה שתקה רגע, פירפרה בעפעפיה.
— ואני… אמרתי לו שאני לא יכולה. שיש לי נינה בדרך. שנולדה בדיוק בעוד שלושה חודשים, ואני מוכרחה להחזיק אותה. הוא כעס, אורלי. נעלב.
אורלי ניסתה להרגיע אותה, אבל רבקה הוסיפה בקול קטן: "אבל זה לא יעזור לי, אורלי'לה. אני יודעת. כשהוא בא, הוא לא חוזר לבד."
שלושה ימים אחרי הביקור ההוא, רבקה הלכה לעולמה.
— תגידי משהו — לחשה אורלי לאחותה, אבל ליאת ישבה מולה חיוורת, אגרוף ידה מהודק אל פיה.
— אני לא מאמינה בסיפורים כאלה, אורלי — אמרה ליאת לבסוף. — חלומות זה סתם. תת-מודע. מי שמת — מת. שלמה לא בא לבקר אף אחת.
— גם אני חשבתי ככה, ליאת.
עד אתמול.
אתמול, אחה"צ. אורלי יצאה מהבית לקנות כמה דברים אחרונים לפני האשפוז בבלינסון — גופיות הנקה, פדים לתחתונים, שמיכת עיטוף. השמש של אמצע יולי הכבידה עליה, והיא הלכה לאט, זיעה נוטפת על הרקות. היא התקדמה לכיוון הכיכר, מחכה שיתחלף הרמזור לירוק.
שניות בודדות לפני שהירוק התחלף באדום — שמעה משהו.
יללה.
חתול. ג'ינג'י, קטן, פרוותי, עומד ממש על שפת המדרכה, ליד הפח של הבניין הישן, ומייבב.
אורלי קפאה. לא בגלל החתול. בגלל שהוא היה בדיוק, אבל בדיוק, החתול שחלמה עליו בלילה שלפני.
שלושה צבעים: לבן, ג'ינג'י ושחור. בדיוק כמו חתולי המזל המפורסמים. עין אחת ירוקה, עין אחת צהובה. והוא עמד שם, בוהה בה, וקרא לה. בדיוק כמו בחלום.
— אורלי? — ליאת הרימה גבה. — למה את לא עונה לי?
אורלי מצמצה.
— סליחה… פשוט אני… — היא נשמה עמוק. — אני קפאתי, ליאת. עמדתי שם חמש שניות, אולי עשר. הרמזור התחלף. יכולתי לחצות. אבל לא זזתי. וכשעשיתי צעד לעבר החתול, את יודעת מה קרה?
ליאת לא ענתה.
— מטרוניט מספר 3, הקו האדום, עבר בירוק וחתך את הכיכר באלכסון. מלא. בלי להאט. ברקסים לא היו שם. אולי הנהג נרדם. אולי הטלפון. אולי סתם אידיוט. הוא פילח את מעבר החצייה בדיוק איפה שאני הייתי אמורה להיות. צעד אחד ימינה, ליאת. צעד אחד — ולא היה למי ללדת את הבת שלי.
ליאת קמה מהכיסא, ניגשה אל אדן החלון. מבטה שוטט החוצה, אל מורדות ההר המכוסים אבק של סוף הקיץ, אל המפרץ שמנצנץ באפור.
— ומה עם החלום? — שאלה לבסוף. — מה חלמת?
אורלי עצמה עיניים.
בחלום, סבא שלמה עמד בקצה שביל עפר לא מוכר, לבוש בחולצתו הלבנה המוכרת, נופף בידו בתנועה איטית. "בואי, אורלי, קחי צעד. עוד צעד אחד."
והיא כמעט הלכה. אבל אז, מאחור, שמעה יללה. חתול ג'ינג'י קטן. היא הסתובבה. החתול גירד את רגלה, דחף אותה אחורה. סבא שלמה רקע ברגליו, בדיוק כמו שהיה עושה כשהייתה ילדה ולא סיימה את הארוחה. "די, אורלי, תהיי ילדה טובה," הוא אמר. סבתא רבקה, שלפתע הופיעה מאחוריו, סימנה לה להישאר.
אורלי התעוררה בצרחה, שכנה שלה דפקה בדלת.
— את מבינה? — אמרה אורלי. — סבא שלמה בא לקחת גם אותי. בדיוק כמו שבא לסבתא רבקה. ואם החתול הזה לא היה מופיע, גם בחלום, גם במציאות — הייתי הולכת.
ליאת הסתובבה מולה, ידיים משולבות.
— אורלי, תשמעי, כל החיים שלי אני אחות. טיפול נמרץ. אם הייתי מאמינה בחלומות מוות, מזמן הייתי בורחת מהארץ. לפעמים מטופלים מספרים לי שהאמא המנוחה באה לבקר… ואז למחרת הם יוצאים מבית החולים. ואנשים בלי שום חלום — מתים. זה אקראי. החתול עמד שם, את התעכבת, ובמקרה…
— את לא מבינה — לחשה אורלי, והוציאה את הנייר מהכיס.
היא העבירה אותו אל אחותה. צילום אולטרסאונד, התאריך מלמעלה: השבוע שעבר. מתחת לראשו של העובר, הצללית היתה ברורה. זנב. ארבע רגליים. אוזניים מחודדות.
— החתול, ליאת. החתול מהחלום, מהרחוב — הוא שם.
ליאת בהתה בתמונה. הביטה באורלי. שוב בצילום. ידה המושטת נעצרה באוויר.
השתררה דממה.
בחוץ צפצפה צפירה של אוטובוס, איזה נהג איבד סבלנות, והרעש מלמטה מילא את הסלון. החתול הג'ינג'י טיפס באיטיות מזרועותיה של אורלי אל הספה, התיישב על הכרית, קיפל את זנבו סביב רגליו הקדמיות. הביט בליאת.
— הוא צדק, את יודעת — אמרה אורלי.
— מי?
— סבא שלמה. אני הייתי צריכה להקשיב לסבתא. לא לעשות צעד. וזה מה שעשיתי. בגללו.
היא הצביעה על החתול.
ליאת לא ענתה מיד. היא לקחה נשימה ארוכה, מסתכלת על היצור הקטן שישב על הכרית, בלי לזוז, אוזניו זקופות, עיניו הירוקה-צהובה נעוצות בה. ואז, לאט, בלי מילה, היא קמה, ניגשה לארון, הוציאה צלוחית קטנה, מזגה לתוכה חלב מהמקרר, והניחה אותה על הרצפה.
החתול קפץ, התקרב, התחיל ללקק.
ליאת התיישבה על הספה לצד אחותה, לא אמרה כלום. אורלי הרגישה איך הרעידה בכתפיה מתחילה להירגע. היא הושיטה יד, ליאת אחזה בה. כך ישבו כמה דקות, מביטות בחתול, בחלב, באבק שריחף באוויר באלכסוני השמש.
— איך קוראים לו? — שאלה ליאת.
— חתולי מזל קוראים להם "חתול".
— לא, באמת. איזה שם נתת לו?
אורלי חייכה חלושות.
— חשבתי… "ג'ינג'י".
ליאת פלטה צחוק קצר, לא מאמין, אבל משהו בעיניה התרכך.
— טוב, ג'ינג'י — אמרה. — טעית. לא יכולת פשוט להגיד "אורלי, תזוזי"? כל הדרמה הזאת…
החתול הפסיק ללקק, הרים אליה מבט, מיאו קצר.
ליאת גלגלה עיניים, אבל פתאום נעצרה.
— אורלי? — קולה השתנה.
— מה?
— הפנים שלך. ואת… מחזיקה את הבטן.
— אני יודעת. — אורלי אחזה בדופן הספה. — נראה לי שזהו. המים ירדו.
— מה? עכשיו?! — ליאת זינקה ממקומה. — תישארי כאן, אני מביאה את התיק. איפה הנעליים שלך? למה את יחפה? קדימה, יאללה, תנשמי!
היא רצה לחדר, חזרה עם תיק כחול, נעלי ספורט, טלפון צמוד לאוזן.
— שירותי מד"א? — צעקה. — לא, לא מד"א, בעלה של אחותי בדרך, הוא לא עונה לי, רגע, אורלי, מה המספר של ירון? למה אף אחד לא עונה?!
אורלי נשמה עמוק. הצירים היו סדירים עכשיו. היא השעינה ראשה לאחור. ג'ינג'י קפץ על הספה, התיישב לידה, ודחף את ראשו תחת כף ידה.
בדרך לבית החולים, בתוך המונית שהזמינה ליאת באפליקציה, כשהנהג צופר לכולם וליומולדת המפוחדת זב דם מהשפה כי נשכה אותה מרוב פחד, ליאת החזיקה את אורלי ואמרה לה:
— תקשיבי, אולי אני מדענית. אולי אני לא מאמינה ברוחות. אבל החתול הזה נכנס לחיים שלנו. וירון, כשהוא יגיע, אני אטפל בו. בירון. שיסכים.
— הוא יסכים.
— מנין לך?
— החתול אמר לי.
צחוק מתגלגל מילא את המונית. אפילו הנהג בקעה ממנו אנחה משועשעת.
כעבור יומיים, חזרו שתיהן הביתה. אורלי אחזה בזרועותיה את נועה הקטנה, עטופה בבד מוסלין ורוד, פניה זעירות כמו בובת חרסינה. בדלת, על מפתן הבית, המתין להן ירון — ובתוך מנשא קנוי במיוחד, ג'ינג'י.
— לקחתי אותו למספרה לחיות, לטיפול עשרת אלפים — אמר ירון, כולו נרגש, מוסר לה בזהירות את החתלתול. — אורלי, הוא… באמת הציל אותך?
אורלי לא ענתה במילים. היא נתנה לנועה לבכות מעט, עד שג'ינג'י התקרב, התרומם על רגליו האחוריות, רחרח בזהירות את כף הרגל הקטנה, והתיישב ליד המנשא.
נועה השתתקה.
— טוב — אמרה ליאת מאחוריהם, מורידה את הנעליים. — ירון, שמת מים? איפה האוכל המובחר שקנית לו? החתול הזה דורש פינוקים, למיטב הבנתי.
ירון הצביע על שורת מוצרים בשולחן: חטיפי סלמון, קופסאות פטה, אפילו צעצוע עכבר מצפצף.
— איזה יופי — מלמלה אורלי. — עכשיו אני פה האמא של כולם. של נועה, של ירון, של ג'ינג'י…
— ושלי — אמרה ליאת. — תגידי, נורא קשה? הניתוח הקיסרי…
— עבר.
הן החליפו מבט. ליאת הנהנה קלות, לא הוסיפה מילים.
למחרת, ליאת הכינה קפה במטבח. מבעד לחלון נשקף הנמל, מנופים קטנים נעים אט-אט. ג'ינג'י טיפס על השיש, התיישב מול החלון, עיניו עוקבות אחר ציפור דרור שנחתה על המזגן.
ליאת לגמה מהספל. החתול לא זז. היא הושיטה יד וליטפה אותו קלות מאחורי האוזן.
— טוב, ג'ינג'י — אמרה. — שלום. אני מקווה שנבין אחד את השני.
החתול הביט בה, עין ירוקה ועין צהובה. פיהק.
בסלון, אורלי נרדמה על הספה, נועה על חזה, הנשימות שלהן אחידות.
