הבחירה
היא הניחה את הסמארטפון על השיש במטבח בדיוק במקום הרטוב מהשטיפה. זה היה ניגוב אחד לפני שכל המסך יתחיל להתקלקל. היא לא זזה, רק הביטה במסך המואר כשעדיין הראה את התמונה ששלחתי לה. ואז, חרש, היא אמרה: "אם תיסע עכשיו לבאר שבע, תארוז גם את הדברים שלך."
עמדתי במסדרון הצר של הדירה בבאר שבע, כבר עם מכנסי ג'ינס ומפתחות האוטו ביד. מיכל עמדה במטבחון, נשענת על משטח השיש הלבנבן. המבט שלה לא היה כועס. לא היו צעקות. היה שם דומיה ששקלתי פחות מכל צעקה — כזו של מישהי שכבר החליטה והיא מחכה שפשוט תאשר את מה שהיא יודעת.
"מיכלי, הוא פצוע בתעלה ליד התחנה המרכזית."
"ואז מה? יש ארבעים אלף כלבים משוטטים בדרום. אתה תאסוף את כולם? תפתח עמותה?"
"לא את כולם. רק אחד."
היא שאפה אוויר והסתובבה אל החלון הקטן מעל הכיור. בחוץ היה דצמבר, אבל במדבר זה לא מרגיש ככה. הרוח מהמזרח הביאה אבק דק שריחף כמו אובך מעל הרחובות. השעה הייתה ארבע וחצי אחר הצהריים, השמש הנמיכה והאור הכתום נכנס במלוא העוצמה מהחלון, צובע אותה בצללית מול הקיר.
התמונה הגיעה אליי בוואטסאפ באותו בוקר של יום שישי. ירון, חבר שלמד איתי בתיכון ועכשיו עובד כנהג משאית, שלח תמונה מפוקסלת: כלב חום בהיר שוכב בתעלת בטון ליד חניון המשאיות של השוק הסיטונאי. הפרווה שלו הייתה דהויה מחום, והצלעות בלטו כל כך שהפרווה נראתה כמו שמיכה דקה על שלד. הוא היה קשור — מישהו קשר אותו שם ללולאת ברזל ישנה ופשוט נסע.
"מצאתי אותו כשהורדתי סחורה בארבע בבוקר. אולי שמו אותו אתמול בלילה," כתב ירון. "אני כבר על הכביש לת"א, לא יכול להישאר."
הבטתי בתמונה בזמן שסיימתי לשתות קפה. מחיתי אותה. המשכתי לקרוא חדשות. התחלתי לנקות את הבית. אבל כל פעם שהייתי לוחץ על הוואטסאפ, התמונה הזאת שוב קפצה. המבט שלו. לא של כלב שמבקש — של זה שכבר לא מצפה לשום דבר. הראש היה מונח ישר על הבטון, בלי להרים אותו אפילו. כמו חפץ.
בשעה עשר בבוקר כבר הייתי באוטו. בלי לחשוב יותר מדי. נסיעה של רבע שעה, החניתי ליד הגדר הרעועה של חניון המשאיות. הוא היה בדיוק באותו מקום. כל כך דק שאפשר היה לספור כל חוליה בעמוד השדרה. התיישבתי במרחק שלושה מטר על המדרכה המאובקת. לא התקרבתי יותר. הוצאתי מהתיק חטיף חלבון שנשאר לי מהבוקר, פתחתי אותו.
עשר דקות. לא זז. עשרים דקות. רק עפעף פעם אחת.
ואז, תנועה ראשונה. הוא הרים את הראש בסנטימטר, מרחרח, ואז התחיל לזחול. לא ללכת — לזחול על הבטן. התנועה המגושמת הזאת של כלב שכבר הבין שלבקש זה מעשה מסוכן, אז הוא עושה את זה במתינות, מתנצל על עצם קיומו. לקח את החטיף, לא נגע בי. אכל בשתי נגיסות.
ואז הוא הרים אליי את הראש.
הרגע הזה, באמצע חניון שומם בבאר שבע, עם ריח של סולר ופלאפל תעשייתי מהדוכן במרחק, היה הרגע שבו הוחלט. לא במסדרון עם מיכל. כאן.
חזרתי הביתה והתקלחתי מהאבק. מיכל הגיעה אחרי משמרת בקופ"ח כללית, עוד במדים הירוקים. סיפרתי לה על התעלה, על התמונה של ירון, על הזחילה, על חטיף החלבון.
היא הקשיבה חרש בזמן שמזגה מים מינרליים מהברז החשמלי.
"ומה אתה רוצה?" שאלה.
"לקחת אותו. וטרינר, אוכל, שיקום קצת. נראה אחר כך."
"רון."
היא הניחה את הסמארטפון, בדיוק על השלולית.
"יש לנו שתי משכורות שהן בקושי אחת וחצי. עכשיו סיימנו לשלם על הטיפולי שיניים שלך. בקיץ רצית שניסע לצפון, זוכר?"
"אז לא ניסע."
"אתה לא מבין. אתה תמיד ככה. פרויקט. עוד פרויקט. בפעם שעברה זה היה האופניים שמצאת ברחוב ובזבזת עליהם חודש שלם. עכשיו כלב."
"זה לא אופניים."
"נכון. זה יותר גרוע. אופניים לא מתים לך באמצע הלילה."
היא צדקה בכל מילה על המצב הכלכלי. המשכנתה על הדירה הקטנה בשכונת נווה זאב בדיוק עלתה. ההוצאות רצות. כל מה שהיא אמרה היה נכון. אבל אז היא אמרה משהו אחר.
"אם זה כל כך דחוף לך, שתביא אותו לכמה ימים ונמצא לו אימוץ."
הסתכלתי עליה. מיכל הכירה אותי שבע שנים. היא ידעה שאני לא מסוגל לקחת יצור חי ואז להעביר אותו הלאה כמו חפץ. היא הציעה אימוץ בדיוק בגלל שידעה שברגע שהוא ייכנס — הוא יישאר. היא בחנה אותי.
"מיכלי, את יודעת שזה לא יעבוד ככה."
אז היא אמרה את המשפט. בקול שקול, כל מילה מופרדת בפאוזה של שתי שניות:
"אם — תיסע — עכשיו — לבאר שבע — תארוז — גם — את — הדברים."
שלא כמו שחשבתי, לא היה שם אולטימטום. זאת הייתה קביעה. כמו רופאה שמכריזה על מצב שלא ישתפר. לא שאלה — אבחנה.
"את באמת מוכנה?" שאלתי, בידיעה שזאת הפעם האחרונה.
היא לקחה את הסמארטפון שלה, ניגבה אותו מהמים. הדליקה את המסך, ניתקה את השיחה. התשובה שלה הייתה הפעולה הזאת.
יצאתי מהבית ונסעתי.
הפעם לקח שעה וחצי עד שהצלחתי לשחרר אותו מכבל הפלסטיק שאחז בצוואר. כשהתרתי את הקשר האחרון, הוא פשוט הניח את הראש על היד שלי. לא זז. נשימה רדודה, כמו מאוורר קטן. הנחתי אותו על המושב האחורי, על מגבת חוף ישנה, ונסעתי הביתה.
מיכל כבר לא הייתה בדירה. על השולחן בסלון עמדה כוס הקפה שהתחילה לשתות, עדיין חמימה. לידה, הפתק: "המפתח בפנים. תודיע מתי אתה בחוץ כדי שאכנס לארגן דברים."
הלילה הראשון היה הגרוע ביותר. הוא לא הסכים להיכנס לחדר. נשאר במטבח, רועד, לא מקור — מהלם. מאותו סוג של הלם של מי שלא מבין למה קירות לא נעלמים, למה יש קערת מים שרק מחכה לו, למה אף אחד לא בועט. קראתי לו נגב. לא שם מתוחכם, פשוט המקום שבו מצאתי אותו, המדבר שמסביב.
בבוקר לקחתי אותו למרפאה הווטרינרית העירונית. הרופאה, בחורה צעירה שסיימה התמחות רק לפני שנתיים, ספרה לי בקול יבש: תולעים במערכת העיכול, פרעושים, פטרת באוזניים, חשש לאנמיה, בעיות סחוס ברגל ימין קדמית. לא היה סעיף אחד בדוח הרפואי שהיה תקין.
"זה הולך לעלות," היא אמרה בלי להרים מבט מהטבלה.
"אני יודע."
"אני מתכוונת באמת. בלי ביטוח. בלי עמותה."
"אני יודע."
היא רשמה מרשם. הסכום הכולל לטיפול הראשוני היה אלפיים ומאתיים שקל. הוצאתי כרטיס אשראי, וברגע שהזזתי אותו במסוף, ידעתי שמעכשיו כל חודש הולך להיות דו-קרב בין המשכורת לבין הוצאות הכלב.
חודש ראשון, נגב התחיל לאכול בלי להקיא. חודשיים, הפסיק להירתע ממגע יד. בארבעה חודשים, פרצה ממנו נביחה. זאת לא הייתה נביחה של פחד — זאת הייתה נביחה של התרגשות כשראה אותי חוזר מהעבודה. הרעש הזה מילא את הדירה הריקה.
בחצי שנה, מי שהיה שלד בתעלה שקל עשרים ותשעה קילו. הפרווה החומה בהירה הפכה לגוון עמוק, כמו חול מדברי רטוב אחרי שיטפון. אוזן אחת זקופה, השנייה שמוטה לצד, מה שנתן לו הבעה של "אני תמיד מופתע, אבל לא בקטע רע."
ירון, החבר נהג המשאית, הגיע לבקר יום אחד. הוא עמד בפתח, הביט בכלב שקפץ לקראתו בדילוגים רכים, ואז אמר: "אתה בטוח שזה אותו אחד? זה נראה כמו כלב אחר לגמרי."
אבל הכי הרבה השתנה בי. לא בו — בי.
הוא הולך אחריי לכל מקום בדירה. אין דבר כזה שאני סוגר דלת. אם אני מתיישב — הוא מתיישב על הרגל שלי. אם אני קם — הוא מתרומם, גם אם הרגע נרדם, ונושף אנחה כבדה כמו פנסיונר שכל יום מפריעים לו. לפעמים, בלילות קשים, כשהדומיה של הדירה הישנה מרגישה ריקה מדי, הוא מרים את הראש ומניח אותו על הברך שלי, והמשקל הזה, דווקא המשקל, הוא שמחזיר אותי לכאן.
עברה כמעט שנה. את מיכל פגשתי פעם אחת, לגמרי במקרה, בתחנה המרכזית בתל אביב. הייתי בדרך לפגישה בעבודה, היא חיכתה לאוטובוס לירושלים. היא נראתה טוב, לבושה יפה, ואוויר של התחלה חדשה אפף אותה כמו בושם קל.
עצרנו לכמה דקות על הספסל. קפה קר, שיחה מנומסת.
"איך הולך עם…" היא חיפשה את המילה.
"נגב."
"נגב." עלו קמטוטים בזוויות שפתיה. "כמה אנחנו משלמים על אימפולסיביות, אה?"
שתקתי רגע. הרגשתי שהיא מחכה שאגיד משהו כמו "צדקת" או "הייתי טיפש".
"אני לא מתחרט עליו," אמרתי לבסוף.
היא הביטה בי ארוכות, וראיתי משהו משתנה בפנים שלה. לא עלבון. הכרה. כמו מישהי שסוף סוף שמעה משהו שהדהד לה בפנים חודשים. היא קמה, זרקה את כוס הקפה, ואמרה רק "תגיד שלום לנגב." ואז עלתה לאוטובוס.
עכשיו נגב שוכב עליי, חם וכבד, הראש מונח על הירך וזנבו חובט פעם בכמה שניות ברצפה. הוא מזייף שינה כבר עשרים דקות, אבל עין אחת פקוחה ועוקבת אחרי האצבעות שלי על המקלדת. הוא יודע את השעה שאני חוזר בה מריח המכונית ברחוב. יודע שאם אני נועל נעלי ספורט במקום סנדלים — אנחנו יוצאים לטיול ארוך. יודע את צליל הפתיחה של קופסת השימורים עוד לפני שהפותחן נוגע במתכת.
לפני שבועיים, בזמן שניקיתי את הארון, מצאתי בקופסת נעליים את חשבונית האשראי של אותו ביקור ראשון במרפאה. אלפיים ומאתיים שקל. מעליה, בתחתית הקופסה, הייתה מונחת גם תמונה קטנה שלנו, שלי ושל מיכל, מטיול לאילת. הבטתי בשתיהן. במספר, ובתמונה.
נגב הוציא נשימה ארוכה, הסתובב על הצד, ונחר.
