הכוס הריקה עם הסרט האדום

ליאת הגיעה למסעדת "מנטה ריי" בנמל תל אביב בדיוק בתשע וחצי. הערב היה אמור להיות חגיגת ההשקה של הפרויקט החדש של החברה — אפליקציית הלוגיסטיקה שעבדה עליה שישה חודשים לבד. היא לבשה שמלה כחולה שקנתה במיוחד, עם עגילים שלקחה מאמא שלה לפני שנסעה לשווייץ.

הקומה העליונה של המסעדה הייתה מלאה. שולחנות לבנים, נרות שלא הדליקו עדיין, נוף לנמל שהופך את הים השחור לגלים עם אורות קטנים. כל אחד מהאורחים קיבל כרטיס ברכה קטן עם השם שלו בקליגרפיה. ליאת ניגשה למקום שלה — כיסא בראש השולחן. מולה עמדה כוס פורצלן לבנה ריקה. על הידית היה קשור סרט אדום.

היא זיהתה את הסרט מיד. זה היה מהקופסה של כונן ההבזק שלה. הקופסה שנעלמה מהדירה.

מעבר לשולחן ישבה מיכל, המנהלת שלה, עם חיוך קפוא. לידה ישב יואב. יואב שלה. אמור היה להיות בן הזוג שלה בשנתיים האחרונות, אבל הערב הוא לבש חליפה מחויטת חדשה וענד סיכת כסף על הדש — הסיכה שליאת קנתה לו בחנות בשינקין לפני שלושה חודשים.

"יואב," היא אמרה. הקול שלה יצא שקט, כמעט טכני. "אמרת שיש לך פגישה עם הלקוחות מראשון."

מיכל הניחה יד על הזרוע שלו. "הזמנתי אותו. מגיע לו להיות פה. בסוף, הוא עבד על הדברים לא פחות ממך."

יואב סובב מפית בין האצבעות. שתק.

המלצר הלך בין השולחנות ומזג מים מינרליים. מיכל הרימה את הכוס שלה, חייכה לכולם, ובלי להנמיך את הקול אמרה: "אני רוצה להרים כוסית להצלחה האמיתית. לצוות האמיתי. ולעובדה שלפעמים פרויקט צריך לעבור לידיים יציבות יותר."

ליאת נשארה לעמוד. הרגליים שלה היו נעולות במקום. "הפרויקט שלי."

"היה שלך," אמרה מיכל. "עכשיו הוא של המחלקה."

שישה חודשים. שישה חודשים שליאת הגיעה למשרד ברחוב החשמונאים בתל אביב בשבע בבוקר. שישה חודשים שישבה עד חצות, עם סנדביצ'ים מיואב שאמר כל ערב "אני גאה בך". אבא שלה עבר ניתוח לב בבילינסון שבועיים קודם. היא ישנה על כיסא בחדר ההמתנה. וכשחזרה — גילתה שהיא לא חלק מהדבר שבנתה.

"נכנסת למשרד שלי בלילה," אמרה ליואב.

הוא גיחך. "יש לי מפתח. גרנו ביחד."

"גרת."

מיכל התערבה. "ליאת, בואי לא נעשה מזה מחזה. הפרויקט פשוט דרש מישהו שיכול לתפקד בלי… הפרעות חיצוניות."

הפרעות חיצוניות. ככה קראו לאבא שלה מונשם. ככה קראו לזה שלא יכלה לבוא לארוחות ערב בצפון הישן.

אבל ליאת הבינה לפני חודש שמשהו לא בסדר. היא ראתה ביומני הגישה לשרת שמישהו נכנס לקבצים שלה בשתיים לפנות בוקר — מחשב של יואב. היא לא אמרה כלום. למחרת בבוקר העלתה לשרת מצגת מזויפת. מספרים הפוכים, גרפים ריקים, תחזיות שאם רצת אותן נותנות מינוס תקציב. היא קראה לקובץ "אסטרטגיית_צמיחה_רבעון_4.pdf" — בדיוק כמו הקובץ המקורי. שמרה אותו בתיקיית הפרויקט המשותפת, מעל הגרסה האמיתית, עם תאריך עדכון רענן. חודש חיכתה. חודש ידעה שמי שייכנס לשרת ויחפש את הקובץ האחרון של הפרויקט — ימצא את המלכודת שלה.

אתמול בערב, לפני האירוע, מיכל שלחה לדירקטוריון מייל עם הקובץ. ליאת ראתה את ההתראה בנייד — "אסטרטגיית_צמיחה_רבעון_4.pdf הורד על ידי מיכל כהן, שותף חיצוני: דירקטוריון." מיכל אפילו לא טרחה לפתוח אותו לפני ששלחה. היא סמכה על יואב, שראה את הקובץ בשרת, ראה שהתאריך שלו טרי, והניח שזו הגרסה העדכנית.

עכשיו מיכל חייכה כמו חתולה. "תשתי משהו, תאכלי משהו. תחגגי איתנו."

ליאת פתחה את התיק שלה. הוציאה מעטפה שחורה קטנה.

מיכל הרימה גבה. "מה זה, דמעות?"

"לא," אמרה ליאת. "גיבוי."

היא הניחה את המעטפה על השולחן. בדיוק אז הטלפון של מיכל רטט. מנכ"ל החברה.

היא ראתה את מיכל עונה, את החיוך שעוד היה על הפנים שלה, ואז איך הוא נמחק לגמרי. "כן, שלחתי לכם את המצגת להתרשמות ראשונית… מה זאת אומרת המספרים לא הגיוניים?…" הקול שלה נהיה גבוה, כמעט צווחני. "רגע, תשלח לי צילום מסך… זה לא — אני לא העליתי את הקובץ הזה — "

הטלפון השני צלצל. מנהל הכספים. ואז סמנכ"ל הפיתוח. כל אחד מהם שאל את מיכל אם ראתה את המצגת בעצמה לפני ששלחה לדירקטוריון, למה היא חתומה על קובץ עם שגיאות ברמה של מתמחה.

יואב משך את המפית שמתחת לכוס שלו. "מיכל, מה קורה?"

"המצגת שהעלית לשרת," מיכל סיננה אליו, "היא הפוכה. כולה הפוכה."

"איזו מצגת, אני העליתי את מה שהיה — "

"בדיוק," אמרה ליאת.

המילה נחתה על השולחן כמו אבן.

יואב קם מהכיסא. "ליאת, חכי. מיכל אמרה שזה סתם פורמלי. שזה זמני."

"גם הטבעת שלנו הייתה זמנית?" היא שאלה. לא בצעקה. הקול שלה היה שטוח, כמו מישהו שסוגר חשבון בנק.

היא שלפה את הטבעת מהאצבע — זהב לבן, קטנה, משהו שהוא בחר איתה בקניון רמת אביב לפני שנתיים. לא זרקה אותה. הניחה ליד הצלחת שלו.

מנהל המסעדה, שהכיר את בעל החברה, ניגש לשולחן. לא בגלל צעקות. בגלל שיחת הטלפון של מנכ"ל החברה אליו ישירות — "תגיד למיכל שהיא צריכה לחזור למשרד, עכשיו. הדירקטוריון רוצה פגישה דחופה." המלצרים קפאו באמצע ההגשה. אורחים בשולחנות הסמוכים הסתובבו לראות מה קורה.

מיכל ניסתה להסביר לטלפון, המילים שלה מתערבבות כמו בלנדר: "זה יואב, זה לא אני, הקובץ לא היה אצלי… " אבל הטלפון הרביעי, מהיועץ המשפטי, כבר הודיע לה שהגישה לפרויקט נחסמת עד לבירור.

תוך שעה מיכל כבר לא ניהלה את הפרויקט. מנכ"ל החברה שלח הודעת וואטסאפ לקבוצה המצומצמת: "מיכל מורדת מסמכויותיה לאלתר. יואב מושעה מכל פעילות ייעוץ. ליאת — בואי אליי מחר בשמונה בבוקר."

ליאת קמה. לקחה את הכוס הריקה עם הסרט האדום.

"אוי, את לא רוצה לקחת אותה הביתה?" שאלה מיכל, עדיין מנסה להציל משהו, עדיין חושבת שאולי אפשר להפוך את זה לבדיחה.

ליאת הסתובבה. "תשמרי אצלך. מתאימה לך. גם היא ריקה."

היא יצאה מהדלת, חלפה על פני השומר בכניסה, והלכה לטיילת. הים היה שחור וקריר. ריח של מלח ואצות רטובות עלה מהסלעים, וריח של פיתות על הסאג' מדוכן הפלאפל שעדיין פעל. היא עמדה שם כמה דקות, מסתכלת על הגלים הקטנים נשברים על הסלעים. הגוף שלה רעד, אבל לא מבכי.

למחרת בבוקר הדירקטוריון אישר את הפרויקט. היא הציגה את הגרסה האמיתית — זו ששמרה לעצמה, זו שבנתה לבד בלילות שאחרי ביקורים בבית חולים. תוך שבוע מיכל התפטרה. יואב שלח ארבע הודעות וואטסאפ: שהוא היה מבולבל, שהיא ניצלה אותו, שהוא אוהב אותה, שהוא רוצה לדבר.

היא לא ענתה. במקום זה שינתה את המנעול בדלת הדירה בפלורנטין, תלתה וילונות חדשים, והזמינה במבה וקולה ליומיים של נטפליקס. על השידה ליד המיטה עמדה כוס פורצלן לבנה — אחת שהיא קנתה באיקאה, לא ריקה אלא עם קפה שחור, בלי שום סרט.