אני גרה בחיפה, בדירה קטנה בשכונת נווה שאנן, כמעט ארבעים שנה. אלמן כבר שבע שנים. התרגלתי לשקט, לקפה של בוקר במרפסת, לסדנת ההתעמלות בימי שלישי. חשבתי שבגיל שבעים ושתיים הרווחתי קצת שקט.
ואז נולד יואב.
טוב, קודם היה את אייל. בני. התחתן עם טלי לפני שמונה שנים. היא בחורה טובה, תמיד הייתה מנומסת. קצת לחוצה, אבל מי לא? כשנולד יואב, אמרתי: ברור שאעזור. זאת הנכדה הראשונה שלי.
אלא שאז זה הפך לשגרה שלא שאלו אותי עליה.
בשש וארבעים כבר צלצל האינטרקום. טלי עמדה למטה עם יואב בן הארבע וחצי, לפעמים עדיין בפיג'מה עם בובה ביד. היא הייתה מעבירה לי אותו, מנשקת פעמיים, ונעלמת. "חייבת להגיע לפגישה ברבע לשמונה".
מרגע זה, יואב היה אצלי. כל יום. אחד עשר, שתים עשרה שעות. ארוחת בוקר, להלביש, לצחצח שיניים, לקחת לגן, לאסוף, ארוחת צהריים, מקלחת, משחק, ארוחת ערב. כשאייל היה בא לאסוף אותו בערב, השעה הייתה כבר שמונה וחצי. לפעמים תשע. אני כבר הייתי גמורה על הרגליים.
הברכיים כואבות. הגב תפס. ביטלתי את ההתעמלות. את הקפה הקבוע בימי חמישי עם אורנה הפסקתי מזמן. אין לי מתי.
אבל לא התלוננתי. אמרתי לעצמי: ככה זה היום. צעירים טובעים במשכנתא, בעבודה, בהוצאות. אני סבתא. אם לא אעזור להם, מי כן?
לפני חודש בערך, טלי הגיעה מוקדם מהרגיל. אני הייתי במטבח, שוטפת כלים אחרי שנתתי ליואב לאכול. דלת הכניסה הייתה פתוחה והיא דיברה בטלפון עם חברה שלה, מיכל, ברמקול. במדרגות. כנראה חשבה שאני בסלון.
"אני אומרת לך, מיכלי, לפעמים בא לי פשוט לצרוח. אין לי רגע לעצמי. אייל חוזר בערב והוא גמור, אז הכול עליי. הבוקר אפילו בלי קפה יצאתי מהבית."
והלוואי שזה היה נגמר שם.
"אבל טוב, לפחות יש לי את נורית. היא מטפלת ביואב כל היום, זה מציל אותי."
שמעתי אותה נושמת. חיכיתי למשהו. אולי "היא מדהימה", או "אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה".
במקום זה היא צחקה. צחוק קטן, כזה של "מה יש לספר".
"באמת, לפעמים אני חושבת שזה אפילו עושה לה טוב. אין לה מה לעשות כל היום בבית. ככה לפחות יש לה תעסוקה. אחרת היא הייתה סתם יושבת ובוהה בקירות. בעצם, מגיע לה תודה על הבייביסיטר החינמי, לא?"
אני זוכרת את הרגע הזה בדיוק.
הידיים שלי היו בתוך המים החמימים. לרגע הפסקתי לנשום. בייביסיטר חינמי. אין לה מה לעשות. סתם יושבת ובוהה בקירות.
אחד עשר שעות ביום. הגב התפוס שלי. בדיקת השמיעה שדחיתי כבר שלוש פעמים. העיניים שצורבות בסוף כל יום. ואין לה מה לעשות.
הדלת נפתחה. טלי נכנסה, חייכה. "היי נורית, איך היה היום? יואב אכל טוב?"
עמדתי שם עם הכלי ביד. הסתכלתי עליה. לא בצעקות. בשקט.
"תגידי, טלי. אני באמת סתם יושבת ובוהה בקירות?"
היא קפאה. "מה?"
"שמעתי אותך מדברת עם מיכל. במדרגות. על הבייביסיטר החינמי."
הפנים שלה הלבינו ואז האדימו. "נורית, אני… זה לא התכוון ככה. זה סתם בצחוק. מיכל לא הבינה את ההקשר…"
"איזה הקשר, מתוקה? איזה הקשר יכול להסביר את מה שאמרת?"
הנחתי את הכלי והסתובבתי אליה. "את יודעת באיזו שעה אני קמה כדי להספיק לפני שאת מגיעה? בשש. את יודעת שדחיתי תור לרופא כי לא היה מי שייקח את יואב לגן? את יודעת שיש לי כאבי גב כבר חצי שנה ואני לא הולכת לטיפול כי אין לי זמן?"
היא עמדה שם, דוממת.
"אני לא עושה את זה בשביל כסף, טלי. אני עושה את זה כי אני אוהבת את יואב. אני אוהבת גם אותך. אבל אל תקראי לזה 'אין לה מה לעשות'. אל תקראי לזה בחינם. כי אני משלמת. בבריאות, בזמן, בכוחות."
היא התחילה לבכות. "אני מצטערת. באמת. אני אחותך. אני מותשת. זה נפלט לי. לא התכוונתי."
"אני יודעת שלא התכוונת. אבל זה מה שיושב לך בראש. אחרת זה לא היה נפלט."
שתקתי רגע. "קחי את יואב היום. תחזרי ביום ראשון. ומהיום, יש יומיים בשבוע שהם שלי. שני וחמישי. בלי שיחות, בלי בקשות. אני אוהבת אתכם, אבל אני צריכה גם את חיי."
היא הנהנה בשקט, ניגבה את העיניים, לקחה את יואב והלכה. אייל התקשר באותו ערב. "אמא, אני יודע מה קרה. טלי סיפרה לי. היא שבורה. היא באמת לא התכוונה."
"אייל," אמרתי לו, "אני לא כועסת. אני מבינה שהיא לחוצה. אבל גם אני בן אדם. אני לא מכונת כביסה."
הוא שתק. "את צודקת. לא חשבנו. סליחה, אמא."
עברו שבועיים.
השגרה חזרה, אבל אחרת. יואב עדיין מגיע, חמישה ימים בשבוע במקום שישה. בימים שני וחמישי, טלי מוצאת סידור. לפעמים אייל לוקח חצי יום חופש. לפעמים סבתא השנייה מגיעה מראשון לציון. למדתי להגיד "לא" בלי רגשות אשמה. למדתי גם שמותר לי לבקש לעצמי.
טלי שקטה יותר עכשיו. גם אני. יש בינינו משהו שלא חוזר להיות מה שהיה. אתמול היא הביאה לי עוגת גבינה שאפתה בעצמה. הניחה על השיש, חייכה חיוך קטן. "תודה על הכול, נורית." אמרה.
הנחתי יד על לחיה. "תודה על העוגה."
יואב רץ אלי, חיבק לי את הרגליים. "סבתא, נשחק בפאזל?"
ארבע וחצי. שואל, לא דורש. אפילו ילד קטן מבין מתי משהו השתנה לטובה.
חיבקתי אותו בחזרה. "בטח, מתוק שלי. תביא את הקופסה."
