השמש של יום שישי הציפה את לונה פארק תל אביב באור צהוב ונדיב. בלונים התחבטו ברוח ברצועות שלהם. מוזיקה מתוקה של קרוסלה נשפכה מעבר לשערים, וילדים עם צמידים צבעוניים על הידיים רצו במעגלים וצחקו צחוקים שמתערבבים בצעקות מרכבת הרים.
יונתן ברקאי עמד בתור הרגיל, שיניים חורקות בשקט. מאז שעזב את ההייטק לטובת בניית אפליקציה שהפכה אותו למיליארדר, הוא פיתח אלרגיה למקומות צפופים מדי, שמחים מדי. מאז תאונת הדרכים שלקחה את אשתו לפני שנתיים, כל משפחה שלמה נראתה לו כמו האשמה.
אבל נועה, בת החמש שלו, ביקשה לונה פארק שלושה סופי שבוע ברציפות. והיא לא ביקשה. היא סיפרה. “אבא, יש שם פיל מעופף. אבא, יש שם רכבת דרקון. אבא, צמר גפן מתוק יותר גדול מראש של ילדה בת שבע.”
“את לא בת שבע,” הוא אמר.
“אז אולי יותר גדול מראש שלי.”
הוא פינה את הבוקר, לבש ג’ינס במקום חליפה, ועמד איתה בתור כשהיא מקפצת על קצות האצבעות וממציאה שמות לכל בובת ענק שראתה.
ואז, בתור שליד, הגיעה לקופה ילדה קטנה.
היא הייתה אולי בגיל של נועה, אבל צנומה יותר. שערה הבלונדיני קלוע לצמה רפויה עם סרט שדהה מכביסות. היא לבשה שמלה כחולה בהירה מעל חולצה דקה, גרביים לבנים שאפרוריים בעקבים, ונעליים מצוחצחות היטב עם סדקים בצדדים. ביד אחת החזיקה מודעה מקופלת של הפארק. ביד השנייה – כמה מטבעות ושטר של עשרים שקלים, מקומט מנשיאה ארוכה.
אמה לא עמדה לידה. אישה בשנות השלושים המוקדמות ישבה על ספסל ליד הגדר, מעיינת במדור דרושים בעזרת עט אדום, מרימה מבט כל כמה שניות בהרגל עצבני של אחת שמחפשת עבודה ולא רוצה להסיט עין מהילדה.
הילדה הניחה את הכסף על הדלפק.
“כרטיס ילד אחד, בבקשה,” אמרה.
הקופאי, בחור צעיר עם חולצת פולו של הפארק, ספר את המטבעות בלי הבעה.
“חסר.”
הילדה מצמצה. “אני ספרתי.”
“טעית.”
“אבל בעיתון כתוב שלושים שקל.”
“זה מחיר ליום חול. היום שישי – מחיר מלא.”
הוא דחף את המודעה בחזרה דרך החריץ, הקיש על השורה בתחתית.
“רואה?”
הילדה הביטה בנייר כאילו המילים בגדו בה.
בתור המהיר של ה-VIP, אישה במשקפי שמש מוזהבים וחולצת פשתן חייכה אל בנה. “ככה קוראים לזה,” אמרה בקול רם מספיק כדי שכל האזור ישמע, “חינוך פיננסי. הורים צריכים להסביר לילדים שכיף עולה כסף.”
הילדה קפאה. הסומק שעלה על לחייה היה נראה גם מרחוק.
נועה משכה בשרוולו של יונתן. “אבא, היא יכולה לבוא איתנו?”
יונתן לא זז. במשך שלוש שניות הוא הרגיש את הלחץ של כף יד קטנה על אמת ידו, ואת מבטה של האישה מקו ה-VIP, ואת הדממה של הילדה מול הקופה, ואת בתוך הבטן משהו התהפך.
שנתיים של הימנעות התנפצו ברגע אחד. הוא לא יכול היה להציל את אשתו. אבל הוא יכול להסתכל לילדה הזאת בעיניים.
הוא התכופף אל נועה ולחש לה משהו באוזן. נועה הנהדה ברצינות של בת חמש שמקבלת משימה חשובה. ואז היא ניגשה אל הילדה, משכה אותה בעדינות בשרוול, ושאלה: “את רוצה סיבוב בקרוסלה איתי? אבא שלי אמר שהוא יכול לקנות לך כרטיס.”
הילדה הביטה בה, ואז באמא שלה. האישה על הספסל קמה, עיתון בידה, מבולבלת.
יונתן ניגש לקופה. “שני כרטיסי VIP,” הוא אמר לקופאי. “לה ולה.” הוא הצביע על הילדה ועל אמה, שעמדה עכשיו ליד בתה.
האישה מ-VIP התחילה למחות. “רק רגע, לא מדובר פה באיזה מבצע צדקה—”
“גברת,” יונתן חתך אותה, “אם תמשיכי לדבר, אני אקנה את כל הפארק לשבועיים, ואז אף ילד לא יצטרך לשמוע את דעותייך.”
האישה פתחה את הפה. סגרה אותו.
האישה מהספסל, ששמה היה מירב, ניסתה לסרב. “אנחנו לא צריכות—”
“הילדה צריכה,” אמר יונתן בשקט. “לפחות צמר גפן מתוק וקרוסלה. תני לה.”
מירב הנהנה, שפתיה רועדות, והילדה – שמה היה תמי – קיבלה צמיד VIP על היד הדקה.
בהמשך היום, נועה לימדה את תמי איך לתפוס טבעות ברכבת ההרים. תמי סיפרה לנועה שהיא יודעת לספור עד מאה. מירב סיפרה ליונתן שהיא פוטרה לפני חודשיים מעבודתה במשרד עורכי דין, ושהיא גרה בדירת חדר וחצי ליד התחנה המרכזית.
יונתן לא אמר הרבה. הוא שלף את הטלפון, התקשר למנהל משאבי אנוש באחת החברות שהשקיע בהן, ואמר: “יש לי מועמדת. תראיין אותה מחר בבוקר. כן, זה יונתן.”
לפני שמירב הספיקה להגיד משהו, תמי התפרצה: “אמא, תראי! יש פיל מעופף!”
ארבעתם רכבו על הפיל המעופף. יונתן החזיק את נועה, מירב החזיקה את תמי. הרוח העיפה את הסרט הדהוי של תמי, שצנח ארצה.
בסוף היום, יונתן הושיט למירב כרטיס ביקור. “מחר בשמונה בבוקר. אל תאחרי.” ואז רכן אל תמי ואמר: “הגרביים הלבנים של נועה התבלו לה. אולי תבואי איתה פעם לקנות חדשות?”
תמי הנהנה, ועיניה התמלאו אור, והפארק מאחוריה נותר מואר במנורות קטנות, כמו שמי שישי אחרי השקיעה. נועה התכרבלה בזרועות אביה, וכבר שאלה: “אבא, אפשר ללכת מחר שוב לפארק?”
