אולם הנשפים של הארמון היה אמור להיות שיאה של הנסיכה אבלין — לילה שלם, מוקדש לה ולה בלבד. נרות בדולח הפיצו אור זהוב על שמלות משי ועיטורי זהב, ותזמורת המלוכה מילאה את האוויר בצלילים שנועדו לרומם את שמה.
אבל כל העיניים היו נעוצות בבת הגנן.
לילי עמדה ליד מדרגות הכבוד הגדולות, סל ורדים לבנים בידיה, ושמלתה הפשוטה בולטת כבן-כלאיים בין שכבות תחרה ורקמה. האצילים לחשו מאחורי מניפות המשי שלהם, עיניהם רצות ממנה ובחזרה, כבדיקה ושיפוט שאינם מצריכים הסבר. היא לא שייכת לכאן. לפחות — כך האמינו כולם. ובמיוחד הנסיכה עצמה.
“תסתכלי לאן את הולכת,” אמרה אבלין בקרירות, כשוורד לבן החליק ממש סמוך לשמלתה.
האצילים סביבה נאנחו בצחוק — הצחוק הקל, החד, של מי שיודע שאין לו מה לפחד.
לילי מיהרה להתנצל. דיברה בשקט, כרכנה את ראשה, ניסתה להתכווץ. אבל ההתנצלות רק הציתה את הנסיכה, לא כיבתה אותה.
בתנועת יד אחת, מהירה ולא מהססת, אבלין הכתה את הסל מזרועותיה של לילי.
הורדים הלבנים פרחו באוויר ונשפכו על רצפת השיש — מאות עלים מנוצחים שהתפזרו בשקט מדהים. אולם הריקודים קפא. התזמורת נפסקה. השיחות מתו. הנרות המשיכו לרצוד, אדישים.
לילי כרעה ברכיים ויצאה לאסוף את הורדים.
משפילה. בודדה.
אף אחד לא ניגש אליה. אף אחד לא הושיט יד. עשרות זוגות עיניים הביטו בה מלמעלה, ולא אחד מהם התכוון לנוע.
ואז, ממש כשהשתיקה נעשתה כבדה מנשוא — קרה משהו שאיש לא ציפה לו.
גבוה מעל אולם הנשפים, מן הגזוזטרה המלכותית, קמה גברת הזקנה מכיסאה. פניה היו חיוורות כסיד — לא חיוורות מחום, לא מחולשה, אלא מהלם. מאותו הלם שמכה אדם כשהוא רואה דבר שאמור להיות בלתי אפשרי.
בהתחלה אף אחד לא הבין מדוע.
ואז העיניים ראו לאן הלך מבטה.
למדליון הזהוב הקטן התלוי על צווארה של לילי.
אצבעותיה של גברת הזקנה אחזו בשפת הגזוזטרה. ידיה רעדו. לא ברעד של זקנה — ברעד של מי שנחבא בתוכו כאב עמוק ועתיק, שנשמר שנים ארוכות ועכשיו פורץ מבעד לחרכים.
המוזיקה נפסקה לגמרי.
גברת הזקנה פסעה לעבר המדרגות. לאט. צעד אחד. ועוד אחד. כל הארמון עצר את נשימתו. כל זוג עיניים עקב אחריה במבט שלא הבין, אבל חש שמשהו עצום מתרחש כאן.
לילי הרימה את ראשה בבלבול.
ואז, כמעט מבלי משים, דחפה את שערה מאחורי אוזנה — תנועה פשוטה, יומיומית, שלא חשבה עליה כלל.
גברת הזקנה קפאה על המדרגה.
דמעה אחת נגלה לאורך לחייה.
על לחי שמאל של לילי — ממש מתחת לאוזן, במקום שנחשף כששערה נסוג — הייתה סימן. לא צלקת. לא כתם. סימן לידה קטן, בצורת ירח.
בדיוק כמו זה שנשאה איתה הנסיכה הקטנה שנגנבה מהארמון, לפני שמונה עשרה שנה.
—
הדממה שנפלה לאחר מכן הייתה שונה מזו שבאה לאחר נפילת הסל. זו הייתה דממה שדרשה תשובות.
“ילדה,” אמרה גברת הזקנה, וקולה ביקש להישאר יציב ולא הצליח. “מי הם הוריך?”
לילי הביטה בה, הורדים עדיין בזרועותיה. “אלוקים שלי — גברתי, אני בת הגנן של הארמון. תמיד הייתי כאן. מאז שאני זוכרת את עצמי.”
“מאז שאת זוכרת,” חזרה גברת הזקנה. “ולפני? מה סיפר לך אביך על ילדותך המוקדמת?”
לילי פתחה את פיה ושוב סגרה אותו. משהו בשאלה הזאת שרט אותה מבפנים. “הוא… הוא אמר שאמי מתה בלידה. ושהוא מצא אותי. ליד השער הצפוני. בלילה גשום.”
גברת הזקנה עצמה את עיניה רגע ארוך.
כשפתחה אותן, הפנתה את מבטה אל אבלין, שעמדה שם, פניה מכוסות בעוז מלאכותי שכבר החל להסדק בקצוות. “אבלין,” אמרה לה, “בני שמונה עשרה. עכשיו.”
“מה?” הנסיכה הכחישה ביובש.
“את יודעת מה אני שואלת.”
אולם כל הארמון הביט.
הסיפור שהוצנע בין כותלי ה ארמון שנים, שאבלין ידעה ואיש לא אמר לה לגלות — פרץ עכשיו כמו מים מאחורי סכר שסדק. לפני שמונה עשרה שנה, תינוקת נגנבה מחדר הילודה. הוסתר. הוכחש. והנסיכה הקטנה שגדלה — אבלין — גדלה בידיעה שיש מישהי אחרת, מישהי ששאלת קיומה עלולה למוטט הכל.
“היא לא מבינה מה היא,” פלטה אבלין לבסוף, וקולה השתבר ברגע שאמרה. “היא אף פעם לא הייתה צריכה לדעת. זה היה אמור להישאר קבור.”
“מי שדאג לקבור,” אמרה גברת הזקנה בנשימה שקטה, “עשה זאת ממקום של פחד. לא מאהבה.”
לילי עמדה שם, מוחה מנסה לעכל את המילים שעברו מעליה כגל. המדליון הזהוב — שאביה נתן לה ביום הולדתה השמינית ואמר שזו הייתה של אמה — פתאום שקל עליה כבד יותר מכל מה שידעה.
“זה לא ייתכן,” לחשה.
“בואי,” אמרה גברת הזקנה, וירדה את שאר המדרגות. ניגשה אל לילי, אחזה בידה בעדינות של מי שאוחז בדבר שבר זמן רב מדי. “את צריכה לראות משהו.”
היא פתחה את המדליון.
בפנים, מוחבא בין שני חצאי הזהב, היה ציור זעיר. פורטרט. פנים של אישה צעירה — בעלת אותם עיניים, אותו קמט קל של הפה, אותו צל על הלחי.
לא של אמה של לילי.
של גברת הזקנה עצמה. כפי שנראתה לפני שלושים שנה.
בשלב הזה, הדמעות על לחיי גברת הזקנה כבר לא ניסו להחביא את עצמן.
“שנים,” אמרה, “שנים חיפשנו. ואת היית כאן כל הזמן. בגינות שלנו. גדלת בין הפרחים שאני כל כך אוהבת.”
אבלין נסוגה צעד אחד. ואז עוד צעד. כי העולם שהכירה — עולם שבו כיסאה היה מובטח, שמה חרוט — התחיל לגלוש מבין אצבעותיה.
“מה יהיה איתי?” פלטה בשקט, ולפתע לא נשמעה כמו נסיכה. נשמעה כמו ילדה מפוחדת.
גברת הזקנה הביטה בה. “את בתי לכל דבר. זה לא ישתנה. אבל האמת — האמת לא יכולה להישאר בחושך.”
לילי הביטה בפורטרט. הביטה בגברת. הביטה בזוגות העיניים שמילאו את האולם.
ולאט, כמי שמבין שהאדמה מתחת לרגליה היא לא זו שחשבה, אמרה: “אני הייתי צריכה לדעת.”
“כן,” אמרה גברת הזקנה. “היית.”
ועל רצפת השיש, בין הורדים הלבנים שעדיין לא נאספו, כרכה גברת הזקנה את זרועותיה סביב הנכדה שאבדה לה — הנערה שגדלה בין גינות הארמון, ולא ידעה שבאמת גדלה הביתה.
ושמה של הנסיכה האבודה, מסתבר, היה לילי.
