אולם האירועים ״ארמון רמת אביב״ רחש חיים. מאות אורחים, שורות של זיקוקי פלאשים, ושטיח אדום שהוביל אל במה רחבה שמעליה התנשא שלט ענק: ״מלכת היופי של ישראל״. אופיר שחר, בת עשרים, עמדה במרכז הבמה בכתר יהלומים מזויפים על ראשה וחיוך שקורע את הלב. זה עתה הוכרזה כזוכה.
המנחה הניפה את ידה לעבר האישה האלגנטית שעלתה במדרגות הצד. רִבקה ברקת, אשת חברה מכובדת ומעצבת התכשיטים הנודעת, לבושה שמלת משי בצבע שמפניה ומעל כתפיה גלימת פרווה מלאכותית יוקרתית, נשאה בידיה קופסת קטיפה פתוחה. בתוכה נצצה שרשרת יהלומים לבנים ובהירים, שבמרכזה הבזיק יהלום ורוד נדיר בגודל של ציפורן זרת.
״מתנה קטנה ממני, לסמל את הרגע שבו יופי פוגש גורל,״ לחשה רִבקה בחום אימהי, כשהיא מניחה את השרשרת על צווארה החשוף של אופיר ומהדקת את הסוגר מאחור.
הקהל פרץ במחיאות כפיים. אופיר נשמה עמוק, ידייה רועדות. הצבע הוורוד של היהלום שלח הבזק שטף את פניה באור משונה.
ואז, כמו להב שקופא במקום, אצבעותיה של רִבקה ננעלו סביב התליון. עיניה התרחבו, נחיריה רעדו, וכל גופה התאבן. קצות אצבעותיה פגשו חריטה מיקרוסקופית, מעין ‘ר’ זעירה שכמעט לא נראית לעין, אך היא עצמה חרטה על היהלום שנים קודם לכן. היהלום הוורוד שלה. החיוך נמחק. החום הפך לסערת זעם קפואה. היא משכה בעדינות את השרשרת, מקרבת את פניה לסנטימטרים ספורים מפניה של אופיר.
״היהלום הוורוד הזה,״ קולה נחר, אך חד מספיק כדי להשתיק את התזמורת, ״נגנב מהכספת שלי בדיוק באותו לילה שבו התינוקת שלי נעלמה מבית החולים.״
ההמולה גוועה. פלאש אחרון ניתז. אופיר קפאה אל תוך תקריב טלוויזיוני שחשף את התפוררותה. עיניה העצומות לרווחה שיקפו הלם צרוף, אי־הבנה, ואז אימה עולה.
״אני לא גנבת!״ קולה נשבר כשהיא מנסה להשתחרר. ״אבא שלי… אבא המאמץ שלי נתן לי אותו לפני ששלח אותי לתחרות. הוא אמר שזה הדבר היחיד היקר שיש לי.״
רִבקה שמטה את התליון, אבל המבט שלה ניתק מהנערה והחליק אל מעבר לכתפיה, אל עבר היציאה האחורית של האולם. שני גברים בחליפות כהות עשו את דרכם במהירות חשודה אל הדלת. האחד כפוף, ממושקף, ודמותו הציתה במוחה של רִבקה זיכרון רחוק – פני האח שטיפל בפגייה. השני גבה־קומה, בעל מבנה גוף כבד, שפתאום הסתובב לרגע – ופנס במה חשף צלקת מוכרת מעל גבותיו.
רִבקה נשמה עמוק. ״אבא שלך?״ מילותיה נשמעו כשל לחישה שרק נולדה מחדש. ״יורם… לא יכול להיות.״
אופיר, שעדיין רעדה, בלעה דמעה. ״הוא הבטיח שאם אזכה בתחרות, סוף־סוף אפגוש את אמא האמיתית שלי.״
הגילוי האחרון פילח את לבה של רִבקה, אך ספק קר נותר תלוי באוויר. היא הביטה בעיניה הירוקות של אופיר, חשה כיצד כל גופה נאבק בין תקווה לפחד. ״איך אני יכולה לדעת שזו לא תחבולה נוספת?״ שאלה בקול חנוק.
אופיר, דמעות זולגות על לחייה, הרימה לאט את ידה הימנית והזיזה את שיערה אל מאחורי אוזנה השמאלית. שם, בדיוק במקום בו רִבקה זכרה, נח סימן לידה קטן דמוי חצי סהר. הסימן של בתה התינוקת. כל כוחה של רִבקה נטש אותה, הספק נמחק. עכשיו לא היה עוד ספק.
היא הרימה את שולי שמלתה ורצה על השטיח האדום אל עבר אופיר. בלי לחשוב על הצלמים, על הלחשושים, על עיניהם של מאות האורחים, היא כרכה את זרועותיה סביב גופה של הצעירה ומחצה אותה אל חזה בבכי חנוק ומיואש – חיבוק שהחזיר לה בת שאבדה לפני עשרים שנה.
אבל המפגש טרם הושלם. יורם, האדם שגידל את אופיר, ניצב עכשיו לצד שותפו ליד דלת היציאה, ידו על הידית. רִבקה הרימה את מבטה מעבר לכתפה של אופיר, דמעות על לחייה, וצרחה לעבר המאבטחים שבכניסה: ״עצרו אותם! אל תתנו להם לברוח!״
שני מאבטחים חסמו את הדלת. יורם הסתובב באיטיות, פניו חיוורות, אבל שפתיו התעקמו לחיוך דק ומריר. אופיר נאחזה ברִבקה, כל גופה נתקף רעד. ״אבא… יורם, מה קורה פה?״
רִבקה אחזה בידה של אופיר והובילה אותה אל מרכז הרחבה, לשם נגררו שני הגברים על ידי המאבטחים. יורם הושלך אל מולה, עניבתו השתחררה, משקפיו נתלו על חוט דק. אופיר הביטה במי שחשבה לאביה, וראתה זר מוחלט.
״תסתכלי עליי,״ פנתה רִבקה ישירות אל יורם. קולה רעד, אבל מעוצמת עשרים שנות כאב היא הכריחה אותו לשאת את משקלו. ״אתה לקחת אותה. אתה גנבת את התינוקת שלי מהפגייה, באותו לילה שפרצת לכספת שלי. למה?״
יורם הישיר מבט, קולו נמוך ואכזרי. ״למה? כי פיטרת אותי אחרי עשרים שנה בחברה שלך, רִבקה. כי רציתי את היהלום, אבל גם רציתי שתשלמי. החלטתי לקחת ממך את הדבר היחיד שאהבת יותר מהתכשיטים שלך – את הילדה שלך. גידלתי אותה רחוק ממך, בטוחה שאני אבא מסור. וכשהיא גדלה, תכננתי שהיא תזכה בתחרות, תענוד את היהלום הגנוב, ואת – את תבואי בעצמך להלביש אותו עליה. ידעתי שאת נותנת חסות לתחרות מדי שנה ומעניקה את תכשיט הכבוד בעצמך. דאגתי שהתליון ייתרם לארגון, ומימנתי את כל מסע ההכנה שלה כדי להבטיח את זכייתה.״
אופיר חנקה צעקה. דמעות חמות זלגו על לחייה. היא שמטה את ידה של רִבקה ופנתה אל יורם, אגרופיה קפוצים. ״שיקרת לי כל השנים האלה? אמרת שאמא שלי מתה. אמרת שהיית היחיד שהציל אותי.״
הוא משך בכתפיו. ״היית צריכה מוטיבציה. סיפקתי לך אותה.״
אופיר הסתובבה אל רִבקה, זרועותיה חיבקו את עצמה. ״אז את… כל השנים חיפשת אותי?״
״חיכיתי,״ לחשה רִבקה, מושיטה את ידה הרועדת לגעת בתליון שהיא עצמה ענדה על צווארה של בתה דקות ספורות קודם לכן. ״כל בוקר הסתכלתי בתמונה היחידה שנשארה לי – תינוקת קטנה עם עיניים ירוקות וסימן חצי סהר קטן מאחורי אוזנה. סימן שראיתי הרגע עליך.״
הרגע נמתח אל מעבר למילים. רעש הסירנות התקרב, כחול־אדום הבליח מבעד לחלונות האולם. שוטרים פרצו פנימה ואזקו את יורם ואת שותפו – אותו אח ממושקף מהפגייה, שחייך חיוך קפוא כשהאזיקים ננעלו על ידיו. יורם הובל החוצה, אבל לפני שנעלם, הוא ירק לעבר רִבקה: ״השגתי את שלי. לקחתי לך את השנים הכי יפות.״
אופיר קרסה על ברכיה. רִבקה כרעה לצדה, אוחזת בפניה בשתי ידיה, מחבקת אותה בתוך הווילון הרחב של גלימת הפרווה. ״העיקר שמצאנו אותך,״ לחשה. ״אנחנו ביחד עכשיו.״
הצלמים, שעד אותו רגע צילמו ללא הרף, הנמיכו את המצלמות. מישהו כיבה את המוזיקה. אופיר משכה באצבעותיה את הכתר מעל ראשה והניחה אותו על הרצפה. ״באתי לפה כדי למצוא אמא… ומצאתי גם את האמת.״
רִבקה הרימה את הכתר, נגבה בעדינות את דמעותיה של אופיר, וענדה לה אותו בחזרה. ״את מלכה,״ אמרה. ״אבל מעכשיו, הכתר האמיתי היחיד הוא הידיעה שאת הבת שלי.״
שתיהן קמו. האולם, שהיה מלא באלמונים צופים ומרכלים, נפתח עכשיו כשביל אל הדלת הקדמית. רִבקה ואופיר יצאו אל הלילה, שלובות זרוע, השרשרת הוורודה עדיין על צווארה של אופיר – לא עוד עדות לפשע, אלא סמל לגורל שהחזיר אותן זו לזו.
