אסף נעל את הדלת מבחוץ ואז פשוט עמדתי שם, יחפה על הרצפה הקרה, מנסה להבין אם זה באמת קורה. הרגע שלפני כן עוד ישבתי עם הלפטופ במרפסת, מסיימת
הנעלי בית הישנות שלי, אלה עם הספוג האפור, לא עמדו ליד המתלה — מישהו תחב אותן לפינה מאחורי השידה. המעיל שלי היה תלוי בתוך הארון, על כתף, כאילו
הקפה עוד היה חם, הספר פתוח בעמוד הנכון, והבוקר נמרח על הרצפה בכתמי שמש רחבים כמו חמאה על טוסט טרי. אדי ישבה במרפסת הקטנה של הדירה בראשון לציון,
Amélie se tenait dans l’entrée et regardait les deux garçons, sacs à dos identiques sur les épaules. Derrière eux se dressait André, une énorme valise dans chaque main.
**3 juillet** Cher journal, Serge m’a regardée avec ce soupir lourd qu’il prend quand il va m’annoncer une mauvaise nouvelle. « Marie… désolé, mais cette année, les vacances
Mon fils et le fils du nouveau voisin se ressemblaient d’une manière si frappante que j’ai commencé à douter de tout. Pendant un temps, j’ai même cru que
""למה אתה לא יוצא לדייטים?" – התשובה שקיבלה הבוסית החזקה ריסקה את ליבה, אבל ההבטחה שהוא שמר לאשתו שינתה אותה לעד מיכל שחר הביטה בשעון שעל מסך המחשב.
Enfin, j’y étais. J’allais rencontrer mon premier petit-fils. Et puis une phrase d’une infirmière a fait vaciller tout ce que je croyais savoir de mon fils. J’avais traversé
ביום רביעי בערב, בדיוק כשסגרתי את הקופה במשרד הנסיעות, צפצוף הוואטסאפ קטע את השקט. זאת הייתה ציפי, השכנה של אמא שלי מרח' הברוש בחולון: "מיכלי, אצל אמא שלך
עמדתי בתור למעבדה של קופת חולים ביקנעם. שעת צהריים מוקדמת, השמש של יולי הכתה על הראש כמו פטיש חם, והתור התארך לאיטו מחוץ לדלת כי בפנים הכניסו רק