כבר מזמן מחקתי את כל אפליקציות ההיכרויות מהטלפון שלי.
לא בגלל שלא האמנתי באהבה. להפך. האמנתי בה כל כך, עד שכאב לי לראות למה אנשים מסוגלים לקרוא היום “קשר רציני”. גברים בני שישים שמחפשים “בחורה צעירה בנפש”, נשים שמפחדות לכתוב את הגיל האמיתי שלהן, שיחות שמתחילות ב”יש לך דירה?” ומסתיימות ב”את נראית לי כבדה מדי לחיים”.
ביום שישי אחד, אחרי קפה אצל חברתי תמר בגבעתיים, היא לקחה לי את הטלפון מהיד כמעט בכוח.
“די, נורית,” היא אמרה לי, “את בת חמישים ושתיים, לא בת מאה. תפסיקי לקבור את עצמך בין עבודה, כביסה ועוגת שיש לנכדים של השכנה.”
“אני לא קוברת את עצמי,” עניתי לה. “אני פשוט נהנית מהשקט.”
תמר צחקה.
“מהשקט או מזה שאין מי שישאל אותך איפה הגרביים שלו?”
היא פתחה לי אפליקציה, הכניסה תמונה ישנה שלי מהגב, על חוף הים בנתניה, בלי פנים, רק שמלה כחולה מתנופפת ברוח. בגיל היא כתבה ארבעים ושלוש.
“את משוגעת?” שאלתי.
“לא. אני חוקרת שטח,” היא ענתה ברצינות מוגזמת. “בואי נראה מה יש בשוק.”
לא עברו עשר דקות, וכבר נתקלנו באוצר.
הוא קרא לעצמו מוטי ברק. בתמונה ראו גבר עם חולצה מכופתרת פתוחה מדי, שרשרת זהב עבה וצילום מזווית כל כך נמוכה, שנראה כאילו הטלפון נפל לו על הברכיים והוא החליט שזה מספיק טוב. לפי הפנים, הוא היה לפחות בן שישים וחמש. לפי הפרופיל — חמישים ושמונה.
אבל זה עוד היה החלק העדין.
בתיאור שלו נכתב:
“מחפש אישה לחיים. עד גיל 45 בלבד. רזה, מטופחת, בלי ילדים קטנים ובלי בעיות כלכליות. חשוב שתהיה לה דירה משלה, כי לבית שלי אני לא מכניס אף אחת אחרי מה שעברתי. צריכה לדעת לבשל, לשמור על בית חם, לכבד גבר ולא לחפור. נשים ממורמרות, שמנות או כאלה שמחפשות ארנק — נא לא לפנות.”
קראתי את זה פעם אחת. אחר כך שוב. אחר כך הסתכלתי על תמר.
“זה אמיתי?”
תמר לקחה ממני את הטלפון, קראה, ואז התחילה לצחוק עד שירדו לה דמעות.
“נורית, זה לא גבר. זה מכרז לעבודת סיעוד עם לינה, רק בלי שכר.”
אבל לי כבר לא היה מצחיק. משהו בי התכווץ. אולי בגלל שכל מילה שם הזכירה לי נשים שהכרתי — אלמנות, גרושות, כאלה שנתנו שלושים שנה מהחיים שלהן למישהו, ובסוף עוד פחדו שהן “לא מספיק שוות” כי יש להן קמטים, ילדים, משכנתא, בטן קטנה מהריונות ולב עייף.
הבטתי שוב בתמונה שלו. מאחוריו עמד ויטרינה חומה, כמו שהיו פעם בדירות של ההורים שלנו, עם כוסות שלא השתמשו בהן אף פעם.
“אני כותבת לו,” אמרתי.
תמר הפסיקה לצחוק.
“מה?”
“אני כותבת לו. אני רוצה לראות איזה יהלום מסתתר מאחורי כל הדרישות האלה.”
כתבתי:
“מוטי, שלום. קראתי את הפרופיל שלך והתרשמתי שאתה גבר שיודע בדיוק מה הוא רוצה. אני בת 43, גרה לבד בדירת שלושה חדרים ליד כיכר המדינה, אוהבת לבשל, שומרת שבת לפעמים, אבל לא כבדה. מחפשת גבר שאפשר לדאוג לו. אתה עדיין פנוי?”
לא עברו שתי דקות.
“שלום יפה. כן, פנוי. שלחי תמונה מקדימה.”
תמר עיקמה פרצוף.
“ישיר, הנסיך.”
עניתי לו:
“אני מעדיפה קודם להכיר קצת. מה חשוב לך בזוגיות?”
הוא כתב מיד:
“נאמנות. ניקיון. אישה שיודעת את המקום שלה. אני גבר של פעם. אצלי אישה היא מלכה, אבל מלכה אמיתית לא מתווכחת על כל דבר.”
ישבתי מול המסך, והרגשתי את הדם עולה לי ללחיים.
“ומה אתה נותן לאישה?” שאלתי.
הפעם הוא התעכב כמעט דקה.
“את עצמי. היום זה לא מעט.”
תמר הניחה יד על הלב ואמרה בדרמטיות: “איפה נרשמים?”
המשכתי.
“אתה עובד?”
“עבדתי כל החיים. עכשיו קצת נח. יש לי פנסיה קטנה. אבל אני לא מחפש כסף. להפך, אני נזהר מנשים שרוצות לנצל אותי.”
“ואיפה אתה גר?”
“בחולון. בדירה שלי. אבל לא מכניס לשם אישה. למדתי בדרך הקשה.”
“אז איפה אתה רואה את עצמך חי עם בת זוג?”
“אם יש לה דירה מסודרת, אפשר להתחיל אצלה. לאט לאט.”
לאט לאט. כלומר, מהר מאוד.
באותו רגע החלטתי שאני לא מסתפקת בצ’אט. הצעתי לו להיפגש ביום ראשון בבית קפה קטן ברמת גן, ליד הבורסה. מקום מואר, מלא אנשים, כזה שאפשר לברוח ממנו תוך שתי דקות אם צריך.
הוא הסכים מיד, אבל לפני שסגרנו כתב:
“רק חשוב לי לדעת — את באמת רזה? כי בתמונה רואים רק גב.”
הסתכלתי על תמר. היא כבר לא צחקה.
כתבתי לו:
“אני אישה אמיתית. לא קולב.”
הוא שלח סמיילי.
“בלי להיעלב. פשוט חשוב לי משיכה.”
ביום ראשון עמדתי מול הארון שלי יותר זמן ממה שתכננתי. לא רציתי להתלבש בשבילו. רציתי להתלבש בשבילי. לבשתי מכנסיים שחורים, חולצה לבנה מכופתרת, שרשרת כסף דקה שאמא שלי השאירה לי, ונעליים נוחות. מרחתי שפתון עדין והסתכלתי במראה.
ראיתי אישה בת חמישים ושתיים. לא ארבעים ושלוש. לא עשרים וחמש. אישה שעבדה, גידלה, בכתה, צחקה, איבדה, קמה, שילמה חשבונות לבד, סחבה שקיות לבד, ישנה לבד בלילות קשים ולא ביקשה מאף אחד שיגיד לה אם היא ראויה.
וראיתי שהיא יפה.
כשהגעתי לבית הקפה, הוא כבר ישב שם. בתמונה הוא נראה נפוח מחשיבות עצמית. במציאות הוא נראה קטן יותר. לא בגוף — בנוכחות. הוא לבש חולצת פולו ירוקה, שעון מוזהב גדול מדי, ועל השולחן מולו היו משקפי שמש, מפתחות רכב וכוס אספרסו שכבר כמעט נגמרה.
הוא הרים את הראש, הסתכל עליי, ואז הסיט את המבט כאילו הוא מחפש מישהי אחרת מאחוריי.
“סליחה,” אמרתי, “מוטי?”
הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש. לא ניסה אפילו להסתיר.
“את… מהאפליקציה?”
“כן.”
הוא קימט את המצח.
“את לא נראית ארבעים ושלוש.”
חייכתי.
“ואתה לא נראה חמישים ושמונה.”
הוא השתעל לתוך האספרסו.
“נשים תמיד מתחילות עם עקיצות?”
“לא. רק כשמגישים להן את האמת קרה.”
התיישבתי מולו. המלצרית הגיעה, ואני הזמנתי הפוך קטן. מוטי לא הציע לשלם. לא ציפיתי.
כמה דקות הוא דיבר בעיקר על עצמו. על זה ש”הדור של היום התקלקל”, על גרושתו ש”לא ידעה להעריך”, על נשים ש”רוצות גבר חזק ואז מתלוננות שהוא מחליט”, ועל כך שהוא “עדיין מבוקש מאוד”.
“את מבינה,” הוא אמר, נשען לאחור, “אני לא חייב להתפשר. יש לי מראה צעיר.”
הבטתי בשיער הדליל שלו, בצוואר העבה, באצבעות הקצרות שתופפו על השולחן.
“מי אמר לך את זה?”
“אמא שלי תמיד אמרה שאני נראה צעיר.”
שתקתי רגע.
“בת כמה אמא שלך?”
“תשעים ואחת. עד מאה ועשרים.”
“והיא גרה איתך?”
“כן, אבל זה זמני כבר עשר שנים,” הוא אמר בלי למצמץ. “בגלל זה אני לא יכול להביא אישה אליי. אין מקום. וגם אמא לא מקבלת כל אחת.”
הפאזל התחיל להתחבר.
“כלומר,” אמרתי לאט, “אתה מחפש אישה עד ארבעים וחמש, רזה, בלי ילדים, עם דירה משלה, שתבשל לך, תדאג לך, תכבד אותך, ואולי גם לא תפריע לאמא שלך?”
הוא חייך כאילו נתתי לו מחמאה.
“סוף סוף מישהי שמבינה.”
“ומה יקרה אם היא תחלה?”
הוא הרים גבה.
“מה זאת אומרת?”
“פשוט מאוד. נניח שהיא שוברת רגל. או עוברת ניתוח. או סתם עייפה. מי מטפל בה?”
הוא הזיז את הכפית מצד לצד.
“תראי, אני לא אח. אני בן זוג. אבל ברור שעוזרים במה שאפשר.”
“ומה אתה יודע לעשות בבית?”
“אני גבר,” הוא אמר. “אני מתעסק בדברים של גברים.”
“לתקן מדף?”
“אם צריך, מזמין מישהו.”
“לבשל?”
“אני יודע להכין חביתה.”
“לנקות?”
הוא צחק.
“לא בשביל זה יש נשים?”
המלצרית, שעברה לידנו בדיוק באותו רגע, כמעט הפילה את המגש.
אני הרגשתי איך בתוכי כבר לא עולה כעס. עלה משהו אחר. עצב. עמוק, עתיק, כזה שנשים מעבירות ביניהן במבט אחד במעלית, בקופת חולים, בתור בסופר.
הוצאתי מהתיק דף מקופל. כתבתי אותו ערב לפני, סתם כדי לא לשכוח.
“אני הכנתי גם רשימה,” אמרתי.
מוטי התיישר.
“רשימה?”
“כן. של הדרישות שלי מגבר.”
הוא חייך בביטחון.
“נו, בואי נשמע.”
פתחתי את הדף וקראתי בקול שקט:
“מחפשת גבר לחיים. רצוי אחד שמבין שהוא לא פרס, אלא בן אדם. גיל לא משנה, בתנאי שהוא לא משקר לעצמו ולנשים אחרות. מבנה גוף לא חשוב, בתנאי שהלב לא צר. חובה שתהיה לו יכולת לשטוף כוס אחרי עצמו, להקשיב בלי להקטין, לתת בלי לחשב, ולא לחפש אמא שנייה עם דירה. גברים שחושבים שאישה היא מטפלת, טבחית, פסיכולוגית, מארחת ומזרן חימום — נא לא לפנות.”
בבית הקפה נהיה שקט מוזר. לא שקט מוחלט, אבל מספיק כדי שמוטי יבין שלא רק הוא שומע.
הפנים שלו האדימו.
“את באת לעשות ממני צחוק?”
“לא,” אמרתי. “באתי לבדוק אם מאחורי הפרופיל שלך יש גבר. מצאתי ילד מבוגר שמחפש מישהי שתאמץ אותו.”
הוא דפק את הכפית על הצלוחית.
“אתן כולכן אותו דבר. בגלל זה אתן לבד.”
המילים האלה היו אמורות לפגוע. פעם הן באמת היו פוגעות. פעם הייתי חוזרת הביתה, מורידה איפור מול המראה ושואלת את עצמי אם אולי אני קשה מדי, בררנית מדי, מבוגרת מדי, לא מספיק רכה, לא מספיק רזה, לא מספיק משהו.
אבל באותו יום הן החליקו ממני כמו מים מהשמשה.
“לא,” אמרתי. “אנחנו לבד לפעמים כי למדנו שהשקט עדיף על זלזול. וזה הבדל גדול.”
הוא קם בבת אחת, זרק שטר של עשרים שקלים על השולחן, למרות שהקפה שלו עלה יותר, ומלמל:
“בהצלחה עם החתולים.”
“חסרים לי חתולים,” עניתי. “אבל יש לי כבוד עצמי. זה גם מחמם בחורף.”
הוא הלך בלי להסתובב.
רציתי לחשוב שזה נגמר שם. אבל אז שמעתי קול מאחוריי.
“סליחה…”
הסתובבתי. בשולחן ליד החלון ישבה אישה בערך בת שישים. שיער אפור אסוף יפה, עיניים טובות ועייפות. על השולחן לפניה הייתה עוגת גבינה שלא נגעה בה.
“אני לא מתערבת בדרך כלל,” היא אמרה במבוכה, “אבל הייתי חייבת להגיד לך תודה.”
“על מה?”
היא חייכה חיוך קטן, כזה שמנסה לא לבכות.
“אני מתכתבת איתו כבר שבועיים.”
הלב שלי צנח.
“הוא אמר לי שהוא מחפש אישה עדינה,” היא המשיכה. “אמרתי לו שאני בת חמישים ותשע, והוא ענה שאם ארזה קצת ואצבע את השיער, אולי נוכל להיפגש. ואני… תראי כמה טיפשה אני… כמעט הלכתי לקנות צבע לשיער הבוקר.”
קמתי ועברתי לשבת לידה בלי לשאול.
“את לא טיפשה,” אמרתי לה. “את פשוט רצית שמישהו יראה אותך.”
היא הורידה את הראש, והדמעות נפלו לה ישר לתוך הצלחת.
“עשר שנים אני אלמנה,” היא לחשה. “לפעמים בלילה אני מדברת עם הקומקום רק כדי לשמוע קול בבית. ואז בא מישהו כזה, וגם אם הוא מעליב, את אומרת לעצמך — אולי לפחות יהיה עם מי לשתות תה.”
המשפט הזה שבר אותי יותר מכל מה שמוטי אמר.
לקחתי מפית והגשתי לה. היא הציגה את עצמה — רבקה מחולון. שלושה ילדים, שבעה נכדים, פעם עבדה כמזכירה בבית ספר. אישה עם חיים שלמים מאחוריה, ועם כל כך הרבה אור בפנים, שהיא לא הבינה איך יכלה בכלל לחשוב שהיא צריכה להצטמצם כדי להתאים למישהו כמו מוטי.
ישבנו שם כמעט שעה. תמר הגיעה אחר כך, כי סימסתי לה “בואי דחוף, יש פה סוף אחר לסיפור”. שלושתנו הזמנו עוד קפה, חילקנו עוגת גבינה, וצחקנו. צחקנו כמו נערות, אבל לא מתוך תמימות — מתוך הצלה.
לפני שנפרדנו, רבקה הוציאה את הטלפון ומחקה את השיחה עם מוטי. אחר כך מחקה גם את התמונה שבה היא ניסתה להסתיר את הצוואר עם צעיף.
“אני אעלה תמונה אמיתית,” היא אמרה. “עם הקמטים.”
“ועם החיוך,” הוספתי.
היא הנהנה.
“עם החיוך.”
באותו ערב חזרתי הביתה, הנחתי את התיק על הכיסא, והדירה שלי נראתה לי אחרת. לא ריקה. שלי. הספה שלי, הספרים שלי, העציץ העקשן שלא מת כבר שלוש שנים, הכוס עם הסדק שאני אוהבת, השקט שלא מבקש ממני להיות פחות.
פתחתי שוב את האפליקציה. לא כדי לחפש את מוטי. הוא כבר לא עניין אותי. רציתי למחוק את הפרופיל המזויף.
לפני שמחקתי, ראיתי הודעה חדשה מרבקה:
“נורית, העליתי תמונה. כתב לי מישהו בן 62: ‘את נראית כמו אישה שיש לה סיפור טוב לספר.’ עניתי לו: ‘יש לי. אבל קודם תספר לי אם אתה יודע לשטוף כלים.'”
צחקתי בקול.
אחר כך, בלי לתכנן, בכיתי.
לא בגלל מוטי. לא בגלל האפליקציה. בכיתי על כל הנשים שלימדו אותן לחשוב שהן צריכות להוכיח שהן ראויות לאהבה — להיות רזות יותר, צעירות יותר, שקטות יותר, נוחות יותר, עם דירה, בלי כאב, בלי עבר, בלי דרישות.
והלוואי שכל אישה שקוראת את זה תזכור: את לא בית מלון לגבר עייף, לא תחנת שירות לאגו של מישהו, ולא פרס תנחומים לפחדים שלו.
את בית. אבל קודם כול — בשביל עצמך.
ומי שרוצה להיכנס, שידפוק בעדינות, יחלוץ נעליים, יביא איתו לב נקי, ויידע שגם את צריכה לפעמים שמישהו יכין לך כוס תה.
