החתול זינק אל המרפסת בדיוק כשנועה כבר קמה להיכנס הביתה.
הוא לא יילל. הוא צרח.
הקול הזה חתך את הלילה כמו אזעקה. נועה קפאה עם היד על ידית הדלת, והסתכלה עליו בלי להבין. אותו חתול רחוב מפונק, שתמיד היה נכנס אליה הביתה כאילו קנה את המקום בטאבו, עמד עכשיו מולה עם גב מקומר, פרווה סומרת ועיניים ירוקות בוערות מפחד.
“מישמיש?” היא לחשה. “מה קרה לך?”
הוא קפץ אל הדלת, הסתובב אליה, חסם אותה בגופו הקטן והוציא קול צרוד, כמעט אנושי.
נועה ניסתה לעקוף אותו.
מישמיש נשך בעדינות את שולי הסוודר שלה ומשך אותה לאחור.
רק אז משהו קר בתוכה התחיל להתעורר.
עד אותו לילה, מישמיש היה הגבר הכי קבוע בחיים שלה, אם אפשר בכלל לקרוא לו קבוע.
הוא היה ג’ינג’י גדול, עם זנב מפואר ואופי של נסיך מקולקל. בא מתי שהתחשק לו, אכל כאילו לא ראה אוכל שבוע, התחכך לה ברגליים, גרגר כאילו הוא נשבע לה אמונים — ואז נעלם דרך הגינה, משאיר אחריו רק שערות כתומות וקערה ריקה.
עם גברים אמיתיים, בני אדם, לנועה זה הלך הרבה פחות טוב.
היא הייתה אישה יפה, מהסוג שלא מנסה להיות יפה ולכן עוד יותר רואים אותה. עיניים חמות, שיער כהה, ידיים שיודעות להכין מרק, לסדר בית, להחזיק כאב של מישהו אחר בלי לשאול יותר מדי שאלות.
בהתחלה גברים אהבו את זה.
אחר כך התרגלו.
ואז הלכו.
“את נותנת להם יותר מדי מהר,” אמרה לה פעם דנה, החברה הכי טובה שלה, בזמן שישבו במטבח הקטן ושתו קפה שחור. “עוד לפני שהם מבינים מי את, כבר יש להם אוכל במקרר, כביסה מקופלת ונשמה פתוחה על השולחן.”
נועה צחקה במבוכה.
“ומה אני אמורה לעשות? להיות קשה?”
“לא קשה. פשוט לא לשכוח שגם את בן אדם. אפילו מישמיש שלך בורח ממך מדי פעם, כי גם לו את עושה חיים קלים מדי.”
נועה זרקה עליה מגבת מטבח, אבל בלב זה כאב.
את הבית הקטן במושב ליד זכרון יעקב היא קיבלה מדודתה רותי, שעברה פתאום לחיפה אחרי שהתחתנה בגיל שישים ושתיים עם אלמן חביב שהיה לו נוף לים וסבלנות לעציצים.
“תשמרי לי על הבית,” אמרה רותי. “הוא ישן, אבל יש לו נשמה.”
והייתה לו.
הבית חרק בלילות, נשם דרך התריסים, הריח מגשם ראשון גם בקיץ. בחצר גדלו רוזמרין, יסמין ועץ לימון עקשן שנתן פרי דווקא כשכבר חשבו שהוא מתייבש.
נועה התאהבה בו מיד.
אחרי שנים בדירות שכורות, קירות דקים ופרידות מכוערות, הבית הזה היה כמו יד על הכתף. לא מושלם, לא חדש, אבל שלה.
מישמיש הופיע כבר בלילה הראשון.
הוא קפץ לה על המיטה בשתיים לפנות בוקר, בדיוק כשהיא הייתה באמצע חלום, ונחת על הכרית כאילו הוזמן.
נועה צרחה כך שהשכן ממול הדליק אור.
החתול ישב, הביט בה בסבלנות, ואז התחיל לגרגר. כאילו אמר: “סיימת? אפשר לישון?”
בבוקר הוא חיסל קוטג’, טעם מהחביתה, בדק את הספה, את אדן החלון, את חדר השינה, ובסוף בחר לעצמו מקום קבוע על השמיכה שלה.
“אל תתרגשי,” צחקה רותי בטלפון. “הוא לא של אף אחד. כל המושב מאכיל אותו. רק אל תחשבי שהוא יישאר אצלך.”
אבל הוא נשאר.
לא תמיד. לא כמו כלב. לא כמו הבטחה.
הוא היה נעלם ליום, לפעמים ליומיים, וחוזר עם אבק בפרווה, עלה יבש בזנב והבעת פנים של מי שחווה הרפתקאות שלא כדאי לשאול עליהן.
נועה הייתה אומרת לעצמה שלא אכפת לה.
אבל בכל פעם ששמעה רשרוש בחצר, הלב שלה היה קופץ.
באותו לילה האוויר היה כבד בצורה מוזרה. בלי ירח. בלי כוכבים. רק חושך סמיך וצרצרים עקשנים. נועה ישבה על המרפסת עם תה שכבר התקרר, קלעה את שיערה לצמה והתכוננה ללכת לישון.
מישמיש לא הופיע יומיים.
היא ניסתה לא להודות שהתגעגעה.
ואז הוא הגיע כמו משהו שנורה מתוך החושך.
עכשיו הוא עמד בינה לבין הדלת ולא נתן לה להיכנס.
“די, מתוק,” היא אמרה, אבל הקול שלה רעד. “אתה מפחיד אותי.”
מהבית נשמע רעש חלש.
טק.
ואחריו עוד אחד.
טק.
נועה עצרה.
היא לא הדליקה אור בפנים. היא הייתה בטוחה שכיבתה הכול לפני שיצאה למרפסת. אבל דרך החלון של המטבח ראתה הבהוב חלש, כתום, לא יציב.
ואז היא הריחה.
גז.
ריח דק בהתחלה, כמעט מתחבא. אחר כך חריף יותר, מר ומתכתי, זוחל מתחת לדלת.
הדם אזל מפניה.
הכיריים.
היא הכינה מרק עדשים בערב. הלהבה באחד המבערים נכבתה באמצע. היא זכרה שסובבה את הכפתור. או שאולי רק חשבה שסובבה?
מישמיש משך שוב בסוודר שלה, הפעם חזק יותר.
נועה נסוגה מהדלת.
פתאום נשמע מתוך הבית פיצוץ קטן, כמו נורה שמתנפצת. החלון רעד.
היא צרחה.
“יוסי!” היא קראה לעבר הבית של השכן. “יוסי, תתקשר למכבי אש! יש גז בבית!”
האור בבית הסמוך נדלק מיד.
“נועה? אל תיכנסי!” צעק יוסי מעבר לגדר. “את שומעת? אל תיכנסי!”
היא עמדה יחפה על השביל, רועדת, כשמישמיש רץ לפניה וחזר אליה שוב ושוב, כאילו דוחף אותה להתרחק עוד.
כעבור דקות שנראו כמו שעה הגיעו הכבאיות. גברים עם קסדות רצו אל הבית, פתחו חלונות, ניתקו חשמל וגז. אחד מהם חזר אליה אחר כך עם פנים רציניות.
“היה לך מזל גדול,” הוא אמר בשקט. “אם היית נכנסת ומדליקה אור…”
הוא לא סיים.
גם לא היה צריך.
נועה הסתכלה על המרפסת.
מישמיש לא היה שם.
בהתחלה היא חשבה שהוא נבהל וברחב. זה היה הגיוני. חתולים בורחים מרעש, מאנשים זרים, מאורות כחולים.
אבל בבוקר הוא לא חזר.
גם בערב לא.
נועה חיפשה בכל המושב. קראה לו ליד הפחים, ליד גדרות, מתחת לרכבים. דנה באה לעזור לה ותלתה מודעות ליד המכולת.
“הוא יחזור,” אמרה דנה, אבל הקול שלה לא היה בטוח.
“הוא הציל אותי,” לחשה נועה. “ואני אפילו לא הספקתי להרים אותו.”
הבית היה סגור ליומיים לבדיקה ולתיקונים. נועה ישנה אצל יוסי ואשתו, בחדר של הבת שלהם שעברה לתל אביב. על הקיר היו עדיין מדבקות של כוכבים זוהרים. כל הלילה נועה שכבה ערה וחיכתה לשמוע שריטה בדלת.
בלילה השלישי ירד גשם.
לא חזק. רק טפטוף עדין על התריסים.
נועה ישבה במטבח של השכנים עם כוס תה בידיים, כשפתאום נשמע קול חלש מבחוץ.
לא יללה.
שריטה.
היא קמה כל כך מהר שהכיסא כמעט נפל.
בדלת האחורית עמד מישמיש.
מלוכלך, רטוב, צולע מעט, עם כתם חרוך קטן ליד האוזן ופרווה שנראתה כאילו עברה דרך עשן.
נועה פתחה את הדלת ופרצה בבכי.
“איפה היית, משוגע שלי?”
החתול נכנס לאט, כאילו כל העולם חייב לפנות לו דרך, ואז התמוטט ישר אל תוך הידיים שלה.
היא החזיקה אותו קרוב, בכתה לתוך הפרווה הרטובה שלו, והוא גרגר חלש, שבור, אבל אמיתי.
אצל הווטרינר אמרו שהוא התייבש, נשם עשן, וכף הרגל שלו נפצעה כנראה כשברח דרך השיחים.
“אבל הוא יהיה בסדר,” אמרה הווטרינרית. “הוא חתול חזק.”
נועה ליטפה לו את הראש.
“הוא לא חזק,” היא אמרה בשקט. “הוא לב עם פרווה.”
כשחזרה לבית שלה אחרי כמה שבועות, הכול היה נקי מדי. הכיריים הוחלפו. הקירות נצבעו. ריח הגז נעלם. אבל משהו בנועה עצמה כבר לא היה כמו קודם.
היא הפסיקה למדוד אהבה לפי מי נשאר כל הזמן.
היא הבינה שיש מי שנשאר לידך שנים ולא רואה אותך באמת, ויש מי שמופיע מתוך החושך ברגע היחיד שבו את חייבת שמישהו יראה.
מישמיש המשיך להיעלם לפעמים.
הוא עדיין היה חתול של שבילים, גדרות, סודות וקערות כפולות אצל שכנות רחמניות. אבל נועה כבר לא קראה לזה נטישה.
על יד דלת המרפסת היא תלתה שלט קטן מעץ, שדנה ציירה עליו חתול ג’ינג’י עם זנב ענק.
על השלט היה כתוב:
הבית של מישמיש. נועה גרה כאן איתו.
בערב הראשון אחרי שתלתה אותו, נועה ישבה שוב על המרפסת עם תה חם. הפעם לא פחדה מהשקט.
מישמיש עלה על ברכיה, הניח את הראש ליד הלב שלה ונאנח כמו זקן עייף.
נועה חייכה דרך דמעות.
כי לפעמים אהבה לא מגיעה כמו שחלמנו. לא עם טבעת, לא עם מילים גדולות, לא עם הבטחות לכל החיים.
לפעמים היא מגיעה רטובה, פרועה, עם פרווה סומרת וקול צרוד — ועומדת בינך לבין הדלת הלא נכונה.
ולפעמים, זה מספיק כדי להבין שאת לא לבד בעולם.
