“מיכל, חשבתי שמגיע לך לשמוע את זה ממני.”
ככה רונית פתחה את השיחה, כאילו היא עומדת למסור לי בשורה ממלכתית ולא רכילות מהסוג הכי ישן בעולם.
היא עמדה ליד הכניסה לבניין שלי ברמת גן, עם שמלת מיני ירוקה, משקפי שמש גדולים מדי וחיוך של אישה שבאה לקבל מחיאות כפיים. השיער שלה היה מסודר בגלים מושלמים, התיק הקטן תלוי לה על המרפק, וכל הגוף שלה שידר: תראי אותי, ניצחתי.
אני בדיוק חזרתי מהמכולת. ביד אחת שקית עם עגבניות, ביד השנייה חלה לשבת, ובין האצבעות מפתח שניסה ליפול לי בפעם השלישית. הייתי בלי איפור, עם שמלה פשוטה בצבע שמנת וסנדלים שטוחים. לא בדיוק תפאורה לדרמה גדולה.
“לשמוע מה?” שאלתי.
רונית נשמה נשימה קטנה, כמו שחקנית לפני מונולוג.
“אני וארז ביחד.”
הסתכלתי עליה.
ואז על השקית שלי.
ואז שוב עליה.
“איזה ארז?”
החיוך שלה התרחב. “נו, באמת, מיכל. ארז שלך. כלומר… האקס שלך.”
כמעט אמרתי לה שהוא כבר מזמן לא “שלי”, תודה לאל ולבית המשפט לענייני משפחה. אבל שתקתי.
רונית ואני הכרנו כמעט עשר שנים. לא חברות נפש. לא כאלה שמתקשרות באמצע הלילה. יותר מהסוג שנפגשות לקפה פעם בכמה חודשים, מחליפות משפטים על עבודה, ילדים, יוקר המחיה, ואז נפרדות עם “חייבות להיפגש יותר”.
אבל תמיד הרגשתי שהיא מסתכלת על החיים שלי עם קוץ קטן בלב. על הדירה שקניתי לפני הנישואים. על העבודה הקבועה שלי. על ארז, שבחוץ ידע להיראות כמו גבר רגוע, תרבותי, כזה שמחזיק דלת לנשים ומדבר יפה עם מלצרים.
מה שהיא לא ראתה זה את ארז בבית.
את הגרביים בסלון. את הכלים בכיור. את “כואב לי הראש” בכל פעם שצריך לדבר על חשבונות. את “את מלחיצה אותי” בכל פעם שביקשתי ממנו לעשות משהו בסיסי. את אמא שלו, טובה, מתקשרת בכל ערב לבדוק אם הכנתי לו אוכל “כמו שהוא אוהב”.
רונית לא הכירה את זה.
היא הכירה את ארז של בתי קפה. ארז עם חולצה מגוהצת. ארז שאומר משפטים כמו “אצלך אני מרגיש שרואים אותי באמת”. ארז שמניח יד על הלב ומספר שאשתו לשעבר לא העריכה את הנשמה העדינה שלו.
“אני מקווה שתתנהגי באצילות,” אמרה רונית.
“אני אשתדל,” אמרתי. “רק שאלה קטנה.”
היא הרימה גבה.
“הוא כבר שאל אם יש לך מפתח ספייר, או שאתם עדיין בשלב של ‘איזה בית נעים יש לך’?”
רונית קפאה לשנייה. ואז צחקה צחוק קצר ומעליב.
“ידעתי שתהיי צינית.”
“לא, אני מעשית.”
“ארז אמר שאת לא יודעת לתת לגבר להרגיש גבר.”
“מעניין,” אמרתי. “אצלי הוא בעיקר ידע להרגיש רעב.”
הפנים שלה התקשו.
“יש נשים שמוציאות מגבר את הטוב,” היא אמרה.
“ויש נשים שמגלות אחרי שבועיים שהטוב הזה בא עם כביסה.”
היא לא הבינה. או שלא רצתה להבין. בשלב הזה אף אחת לא רוצה. כשהגבר עדיין מחזיק לך את היד ואומר שאת אור בחושך שלו, קשה לשמוע את האישה שלפנייך אומרת שהוא מחפש בעיקר שקע למטען, מקרר מלא וספה שלא צריך לשלם עליה שכירות.
רונית סידרה את התיק שלה.
“חשבתי שתהיי יותר בוגרת.”
“גם אני חשבתי פעם שארז ילמד לשלם ארנונה בזמן. כולנו טועות.”
היא הסתובבה והלכה משם, משאירה אחריה ענן של בושם יקר וביטחון עצמי זול.
אני עליתי הביתה, הכנתי לעצמי קפה, חתכתי עגבנייה עם מלח גס וישבתי במרפסת. לא בכיתי. לא רעדתי. לא התקשרתי לאף אחת.
הרגשתי רק דבר אחד.
הקלה.
כי יש אנשים שכשהם יוצאים לך מהחיים, את לא מאבדת אהבה. את מקבלת חמצן.
שבועיים וחצי אחר כך, רונית התקשרה.
לא עניתי בפעם הראשונה.
בפעם השנייה עניתי.
“את בבית?” היא שאלה. הקול שלה היה נמוך, בלי כל הברק ההוא.
“למה?”
“אני ליד הבניין שלך.”
ירדתי למטה.
היא ישבה על הספסל ליד הפיקוס, עם שיער אסוף ברישול, חולצת טריקו מקומטת ועיניים של אישה שלא ישנה טוב כבר כמה לילות. ליד הרגליים שלה עמד שק נייר עם מאפים, כאילו גם הפעם היא הביאה משהו כדי שהסצנה תיראה יותר מכובדת.
“למה לא אמרת לי?” היא פתחה בלי שלום.
התיישבתי לידה.
“אמרתי לך.”
“לא אמרת מספיק.”
“רונית, את לא באת לשאול. את באת לנצח.”
היא פתחה את הפה, סגרה אותו, ואז הורידה את הראש.
“חשבתי שתקנאי,” היא אמרה בשקט.
“שמתי לב.”
“חשבתי שאם לא נלחמת עליו, אולי את מנסה להיראות חזקה.”
“לא. פשוט כבר הייתי חזקה מספיק כדי לא להילחם.”
היא שפשפה את המצח.
“הוא בא אליי כל ערב. בהתחלה זה היה נחמד. הוא הביא פרחים, דיבר על נפש, על התחלה חדשה, על זה שאצלי הוא מרגיש רגוע. ואז הוא התחיל להישאר עד מאוחר. אחר כך אמר שקשה לו לנסוע לאמא שלו בחזרה, כי היא מעירה לו. ואז הוא שאל אם אפשר להשאיר חולצה. רק חולצה.”
“ואז?”
“ואז גיליתי אצלי במקלחת סכין גילוח, שמפו נגד קשקשים, שני זוגות גרביים, מטען, ספר שהוא לא קורא, וקופסה עם מסמכים שהוא אמר שעדיף שלא תירטב.”
“קלאסי.”
“את יודעת מה הכי גרוע?” היא המשיכה, והקול שלה עלה. “הוא לא מבקש. הוא עושה את זה בעדינות כזאת, שאת מרגישה רעה אם את אומרת לא. אתמול הוא אמר: ‘רוני, הבית שלך מרגיש כמו מקום שאפשר להחלים בו.’ ואז הוסיף: ‘יש מצב למפתח? רק כדי לא לעמוד בחוץ כמו מסכן.’”
הסתכלתי עליה.
“וטובה?”
רונית הרימה את הראש. “איך ידעת?”
“כי טובה תמיד מגיעה בשלב המפתח.”
רונית כמעט בכתה מרוב עצבים.
“היא התקשרה אליי! אמרה לי שאני עושה לו טוב. שהוא סוף סוף מחייך. ואז התחילה להסביר לי שארז רגיש לחלב קר, שחולצות לבנות צריך לכבס בנפרד, ושהוא לא יכול לישון בלי כרית אורטופדית. בסוף היא אמרה: ‘את יודעת, רונית, בגיל שלו כבר לא בריא לגבר לגור עם אמא. את אישה חמה, תני לו בית.’”
שתקנו.
רוח קלה הזיזה את העלים מעלינו. לידנו עברה שכנה עם עגלה, מחייכת בלי לדעת שהיא חולפת על פני שיעור חיים שלם.
“אני מרגישה מטומטמת,” רונית לחשה.
“את לא מטומטמת. את רצית להאמין.”
“לא,” היא אמרה, והעיניים שלה התמלאו. “רציתי לקחת ממך משהו.”
זו הייתה הפעם הראשונה באותו יום שכאב לי באמת.
לא בגלל ארז.
בגלל האמת הקטנה והמלוכלכת הזאת, שנשים לפעמים מפחדות להגיד בקול.
“רציתי שתראי שהוא בחר בי,” היא אמרה. “רציתי להרגיש שאני יותר טובה.”
לא עניתי מיד.
בסוף אמרתי, “ואיך זה מרגיש?”
דמעה ירדה לה על הלחי.
“כמו לקבל גביע ולגלות שהוא מלא כביסה מלוכלכת.”
צחקתי. גם היא. ואז היא בכתה באמת.
באותו ערב היא התקשרה אליי שוב. ארז היה אצלה. שמעתי אותו ברקע, בקול הפגוע שלו.
“רוני, אני לא מבין מאיפה הקשיחות הזאת. חשבתי שאת שונה.”
היא רעדה, אבל דיברה ברור.
“אני באמת שונה. לכן הדברים שלך ליד הדלת.”
“את נותנת למיכל להשפיע עלייך?”
“לא,” היא אמרה. “אני נותנת למציאות להשפיע עליי.”
הוא ניסה עוד. דיבר על בדידות. על לב שבור. על זה שאין לו לאן ללכת.
ואז נשמע קול של טובה בטלפון השני שלו, צועקת: “ארז, אל תעשה לי בושות, קח מונית ובוא הביתה.”
רונית אמרה רק משפט אחד:
“אמא שלך מחכה. וגם הכביסה שלך.”
הדלת נסגרה.
אחר כך היה שקט.
“הוא הלך,” היא לחשה.
“יופי.”
“אני לא יודעת למה אני בוכה.”
“כי כמעט שילמת בחיים שלך בשביל להוכיח נקודה.”
כעבור חודש נפגשנו לקפה קטן ליד כיכר אורדע. הפעם היא באה בג’ינס, בלי הצגה, בלי חיוך מנצח.
“אני מצטערת,” היא אמרה.
“על מה?”
“על זה שרציתי שתכאב לך. על זה שהאמנתי לו בלי לשאול אותך. על זה שחשבתי שגבר שעזב אישה אחת בשביל נוחות יהיה פתאום נסיך אצל אישה אחרת.”
הנהנתי.
“אני מקבלת.”
לא התחבקנו כמו בסרטים. החיים האמיתיים לא תמיד יודעים לעשות סצנות יפות. אבל משהו בינינו התרכך. אולי לא חברות גדולה, אבל כנות. וגם זה לא מעט.
מאז ראיתי את ארז פעם אחת, ליד הסופר. הוא הלך עם אמא שלו, מחזיק שקית של שניצלים קפואים ונייר טואלט. הוא ראה אותי והוריד את העיניים.
אני לא הרגשתי ניצחון.
רק שקט.
כי בגיל מסוים את מבינה שלא כל אישה שלוקחת לך משהו באמת גוזלת ממך. לפעמים היא פשוט מרימה מהרצפה משהו שאת סוף סוף הסכמת להניח.
ולא כל גבר שלא נלחמת עליו היה אהבה גדולה.
לפעמים הוא היה שיעור.
לפעמים הוא היה עייפות.
ולפעמים, כשהוא יוצא מהדלת עם הקופסאות שלו, את לא נשארת לבד.
את נשארת עם עצמך.
וזה, אחרי שנים של רעש, יכול להרגיש כמו הבית הכי חם בעולם.
