כשאבי עבר אליי לדירה, הוא הגיע עם שתי מזוודות, תיק מחשב וחיוך כזה של גבר שיודע להיראות כמו תשובה לכל השאלות שלא העזת לשאול.
הוא היה בן חמישים ותשע. אני בת חמישים ושש.
בגיל הזה כבר לא מחפשים פרפרים בבטן כמו בתיכון. מחפשים קומקום שמרתיח מים לשניים. יד על הכתף בסוף יום ארוך. מישהו שיזכור שאת לא אוהבת כוסברה ושלא ידליק אור חזק כשאת כבר במיטה.
אני גרתי בחיפה, בדירה קטנה בקומה שלישית, עם מרפסת צרה לים וקירות שמכירים את השתיקות שלי. הייתי אלמנה שמונה שנים. בעלי, מיכאל, נפטר אחרי מחלה קצרה מדי ואכזרית מדי, ומאז למדתי לעשות הכול לבד. לשלם חשבונות, לתקן תריס, לגרור קניות במדרגות, לשבת בשבת בבוקר עם קפה אחד במקום שניים.
את אבי הכרתי עוד מבית הספר. לא ממש הכרתי — הוא היה מהבנים האלה שכולן ידעו מי הם. גבוה, מסודר, תמיד עם חולצה מגוהצת, תמיד מוקף אנשים.
נפגשנו שוב במפגש מחזור בקריות. הוא עמד ליד שולחן הקינוחים, עם שיער כסוף, חולצה לבנה ושעון יקר. כשהוא אמר לי, “רונית? את לא השתנית בכלל,” צחקתי.
בגיל חמישים ושש אישה יודעת בדיוק כמה היא השתנתה.
אבל לפעמים הלב עייף מספיק כדי לקבל מחמאה גם כשהשכל מחייך בצד.
הוא היה גרוש. סיפר שאשתו לשעבר “לא ידעה להעריך יציבות”. המשפט הזה נשמע לי אז כמו כאב. רק אחר כך הבנתי שהוא היה אזהרה.
חצי שנה יצאנו. בתי קפה בשבת בבוקר. טיולים בטיילת. סרטים ישנים. שיחות טלפון לפני השינה. הוא היה מנומס, קשוב, תמיד הגיע בזמן. כשהייתי מספרת לו משהו, הוא היה מסתכל לי בעיניים ואומר, “אני רוצה שיהיה לך שקט, רונית. מגיע לך.”
שקט.
זו הייתה המילה שפיתתה אותי.
אז כשאבי אמר, “למה שנמשיך לנסוע אחד לשנייה? אני אעבור אלייך בינתיים. אחר כך נמכור את שלי, אולי נקנה משהו ביחד,” הרגשתי פחד קטן, אבל גם תקווה גדולה.
“ביחד” נשמע אז כמו מתנה.
הוא הגיע במוצאי שבת. שתי מזוודות כחולות, קופסה עם מסמכים, תיק רחצה גדול מדי לגבר אחד.
“אני לא מביא הרבה,” הוא צחק. “כל השאר אצל הבן שלי במחסן.”
בימים הראשונים באמת היה נעים. הוא תיקן לי את הידית הרופפת בארון המטבח. הכין חביתה עם בצל ירוק. בערב ישבנו בסלון, והוא שם עליי שמיכה כשהחלון היה פתוח והרוח מהים נכנסה פנימה.
חשבתי לעצמי שאולי החיים בכל זאת יודעים להפתיע לטובה גם אחרי גיל חמישים.
ואז הגיע הבוקר הרביעי.
נכנסתי לאמבטיה, עדיין חצי ישנה, ורציתי לקחת את הקרם שלי מהמדף הקטן מעל הכיור.
עצרתי.
המדף נראה כאילו מישהו כבש אותו.
הקרם שלי, שתמיד עמד בצד שמאל, נדחף לפינה מאחור. מי הפנים שלי היו תקועים לידו, כמעט מוסתרים. מברשת השיניים שלי לא הייתה בכוס הקרמיקה הלבנה שקניתי בשוק הפשפשים, אלא בכוס זכוכית פשוטה, צמודה לקיר.
ובמרכז המדף, כאילו זה המקום הטבעי שלו מאז ומתמיד, עמדו קצף גילוח, סכין גילוח, אפטרשייב, בושם, מסרק קטן ושפופרת ג’ל שלא הכרתי.
הכול ישר.
הכול שלו.
“אבי?” קראתי.
הוא הופיע בפתח, קושר חגורה של חלוק, מרוצה מעצמו.
“בוקר טוב, רוניתי.”
“סידרת לי את הדברים באמבטיה?”
“כן,” הוא אמר כאילו מגיע לו פרס. “עשיתי קצת סדר. היה לך שם בלגן. עכשיו יש היגיון — גילוח באמצע, צחצוח בצד, הקרמים מאחור.”
“הקרמים שלי היו בדיוק איפה שנוח לי.”
הוא חייך חיוך קטן.
“נו, אל תהיי קשה. זה הבית שלנו עכשיו, לא?”
שלנו.
כמה יפה המילה הזאת יכולה להיות כשהיא נאמרת באהבה.
וכמה מסוכנת היא כשהיא נאמרת כמו בעלות.
נשמתי עמוק.
“אבי, אני שמחה שאתה כאן. באמת. אבל אל תזיז לי דברים בלי לשאול. זה מפריע לי.”
הוא ניגש, נשק לי על המצח ואמר, “את תתרגלי. גבר בבית מכניס סדר.”
לא עניתי.
אחרי שהוא יצא, החזרתי הכול למקום.
למחרת בבוקר התעוררתי בבהלה.
קולות רמים מילאו את הדירה. גברים צעקו. מישהו התווכח. לרגע חשבתי שיש אנשים בסלון.
קמתי מהמיטה, הלב דופק, ואז הבנתי שהרעש מגיע מהאמבטיה.
פתחתי את הדלת.
אבי עמד מול המראה, חצי פנים מכוסות קצף גילוח. הטלפון שלו היה מונח על שפת האמבטיה, ומתוכו בקעה תוכנית אקטואליה בווליום בלתי נסבל. שני פרשנים צעקו זה על זה על תקציב, ממשלה, ביטחון, יוקר מחיה — הכול התערבב עם רעש המים וההד של הקרמיקה.
והמדף?
שוב כבוש.
“אבי!” צעקתי כדי שישמע.
הוא הסתובב לאט. “מה קרה?”
“מה קרה? הערת אותי! תחליש!”
“זו התוכנית שלי בבוקר.”
“אז שים אוזניות.”
הוא כיבה את הברז והסתכל עליי כאילו ביקשתי ממנו ללכת יחף בשלג.
“אוזניות באמבטיה? רונית, באמת.”
“השעה שש בבוקר.”
“אני רגיל להתחיל ככה את היום. אני צריך לדעת מה קורה במדינה.”
“ואני צריכה לישון.”
הוא נאנח.
“את עושה עניין מכל דבר. וגם החזרתי את הסדר במדף. אמרתי לך, קודם גילוח, אחר כך שאר הדברים.”
“שאר הדברים?” אמרתי. “אלה הדברים שלי.”
“והבית שלנו.”
הפעם לא נשמתי עמוק. פשוט הסתכלתי עליו.
הוא לקח את המגבת הוורודה שלי, זו עם הרקמה הקטנה בקצה, וניגב בה את פניו.
“אישה צריכה להעריך כשגבר מכניס שיטה לבית,” הוא אמר.
המשפט הזה הלך איתי כל היום.
בסופר, כשבחרתי עגבניות.
באוטובוס, כשבהיתי דרך החלון.
בערב, כשעמדתי מול הכיור ושטפתי סיר.
אישה צריכה להעריך.
לא בת זוג.
לא רונית.
אישה.
בשבוע הראשון עוד ניסיתי לדבר. באמת ניסיתי.
“אבי, בבקשה אל תדליק את הטלפון בווליום כזה.”
“זה רק חצי שעה.”
“אבל אני מתעוררת בבהלה.”
“אז תקומי מוקדם. זה בריא.”
“אל תזיז לי את הדברים באמבטיה.”
“אני לא מזיז, אני מסדר.”
“אל תשתמש במגבת שלי.”
“אז בשביל מה יש מגבות?”
כל שיחה נגמרה בזה שאני נראיתי רגישה מדי, והוא נראה בעיני עצמו הגיוני מדי.
אחרי עשרה ימים, כבר לא היה מדובר רק במדף.
הוא הזיז את הקומקום לצד השני של השיש כי “ככה הכבל לא מתעקם”. הוא שם את נעלי הבית שלי בארון כי “לא יפה שהן בחוץ”. הוא פינה את הכרית הקטנה של מיכאל מהכורסה ואמר, “די, עברו שנים, לא צריך מוזיאון.”
אז עמדתי באמצע הסלון, עם הכרית ביד, והרגשתי כאילו מישהו נגע לי בצלקת בלי רשות.
“את הכרית הזאת אתה לא מזיז,” אמרתי.
הוא הרים ידיים.
“בסדר, בסדר. אי אפשר להגיד פה כלום.”
בלילה ההוא לא נרדמתי.
הוא ישן לידי, נושם בכבדות, ואני שכבתי ערה והקשבתי לדירה שלי. לדירה שהייתה לי מקלט. לדירה שבה בכיתי בלי שאף אחד יגיד לי שאני מגזימה. לדירה שבה למדתי מחדש מי אני אחרי שהייתי “אשתו של מיכאל” שלושים שנה.
ובפעם הראשונה מאז שאבי עבר אליי, הרגשתי לא פחות בודדה — אלא פחות קיימת.
ביום הארבעה עשר זה נגמר.
זה היה בוקר שישי. עוד לא שבע. בחוץ כבר היה אור רך של קיץ, ובחדר השינה נכנס ריח של ים.
ואז התחיל הרעש.
הטלפון שלו צרח מהאמבטיה. פרשן אחד קטע את השני. מכונת הגילוח זמזמה. המים זרמו. דלתות ארון נפתחו ונסגרו.
קמתי.
הפעם לא פחדתי.
נכנסתי לאמבטיה וראיתי סל פלסטיק על הרצפה.
בתוכו היו הקרם שלי, מברשת השיניים שלי, המסרק שלי, הבושם הקטן שקיבלתי מהבת שלי ליום הולדת, והסיכה הכסופה שקניתי לעצמי אחרי שמיכאל נפטר — הסיכה הראשונה שקניתי לא כי מישהו אהב אותה עליי, אלא כי אני אהבתי אותה.
על המדף עמדו רק הדברים של אבי.
ליד הסל היה פתק.
“רונית, שמתי לך הכול ביחד. ככה יהיה לך יותר נוח. אבי.”
הרמתי את הפתק.
הוא חייך אליי במראה, עם קצף על הלחי.
“נו? פתרתי לך את הבלגן.”
משהו בי נהיה שקט מאוד.
כיביתי את הטלפון שלו.
השקט שנפל באמבטיה היה חד כמו זכוכית.
“מה את עושה?” הוא שאל.
“מחזירה לעצמי את הבית.”
הוא צחק.
“אל תתחילי שוב עם הדרמות שלך.”
“אני לא מתחילה,” אמרתי. “אני מסיימת.”
הוא הסתובב אליי.
“על מה? על מדף?”
“לא על מדף. על זה שנכנסת לחיים שלי והתחלת לדחוף אותי לפינה. קודם את הקרם, אחר כך את המגבת, אחר כך את הכרית של בעלי, אחר כך את השקט שלי. עוד מעט גם אני אהיה משהו שצריך לסדר.”
הוא הביט בי כאילו אני מדברת שפה זרה.
“את מגזימה.”
“לא,” אמרתי. “אני איחרתי להבין.”
הלכתי לחדר השינה, הוצאתי את שתי המזוודות שלו מהארון ופתחתי אותן על המיטה.
הוא הלך אחריי.
“רונית, את לא רצינית.”
שמתי חולצות. מכנסיים. גרביים. מטען. תיק רחצה.
“אני רצינית מאוד.”
“בגילך את זורקת גבר טוב בגלל שטויות?”
עצרתי.
“בגילי,” אמרתי בשקט, “אני כבר יודעת שאין לי עשרים שנה לבזבז על גבר שמקטין אותי כל בוקר לפני הקפה.”
הוא שתק.
אחר כך אמר בקול קר, “את תתחרטי.”
סגרתי את הרוכסן.
“יכול להיות שאתגעגע לרעיון שהיה לי עליך,” אמרתי. “אבל אליך כמו שאתה כאן — לא.”
בשמונה וחצי הוא עמד ליד הדלת עם המזוודות.
הדירה הייתה מלאה בריח אפטרשייב שלו, כאילו גם אחרי שילך עוד ינסה להישאר.
לפני שיצא, הוא הסתובב.
“את יודעת מה הבעיה שלך? התרגלת להיות לבד.”
הסתכלתי עליו.
“לא,” אמרתי. “הבעיה הייתה שכמעט התרגלתי לא להיות אני.”
הוא יצא.
סגרתי את הדלת ונשענתי עליה.
לא בכיתי מיד.
הלכתי לאמבטיה. פתחתי חלון. שטפתי את הכיור. החזרתי את הקרם לצד שמאל, את מי הפנים לידו, את מברשת השיניים לכוס הקרמיקה הלבנה. קיפלתי את המגבת הוורודה והנחתי אותה במקום.
אחר כך חזרתי לסלון, לקחתי את הכרית של מיכאל והנחתי אותה על הכורסה.
“סליחה,” לחשתי, לא יודעת אם אליו, אליי, או לבית כולו.
בצהריים הכנתי קפה וישבתי במרפסת. הים היה כחול ושקט, ילדים צעקו למטה בדרך מבית הספר, ומישהו בבניין ממול תלה כביסה לבנה שהתנפחה ברוח.
הדירה הייתה שקטה.
לא ריקה.
שקטה.
וזה הבדל שאישה לומדת רק אחרי שהיא כמעט מוותרת על עצמה בשביל לא להיות לבד.
בערב הבת שלי התקשרה.
“אמא, את בסדר?”
הסתכלתי על המדף באמבטיה, על הדברים הקטנים שלי שחזרו למקומם, ועל האור הרך במסדרון.
“כן,” אמרתי. “חזרתי הביתה.”
לפעמים אישה בגיל חמישים ושש לא צריכה סיפור אהבה חדש כדי להתחיל מחדש.
לפעמים היא רק צריכה לסגור את הדלת אחרי האדם הלא נכון — ולשמוע, בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, את השקט שלה אומר לה תודה.
