בכלבייה העירונית בחולון אמרו לי את זה בקול נמוך, כאילו אם ילחשו — זה יכאב פחות.
“הוא בן שתים־עשרה. החזירו אותו כבר פעמיים. אנשים אומרים שהוא מוזר.”
באתי בכלל בשביל גור קטן.
כזה עם פרווה רכה, עיניים עגולות, משהו שהנכדים שלי יראו ויצעקו מיד: “סבתא, אפשר להחזיק אותו?” דמיינתי חתלתול שמתרוצץ בין הכריות בסלון, מתחבא מתחת לשולחן, נרדם בתוך קופסת נעליים.
לא באתי לקחת חתול זקן.
לא חתול שחור־לבן, רזה, עם פנים קצת עקומות, פה חצי פתוח ולשון קטנה שמציצה החוצה כאילו הוא שכח אותה שם. לא חתול עם אוזן מקופלת, עין עייפה, ושיניים שחלקן כבר מזמן לא היו איתו.
ובטח לא חתול עם פפיון אדום קטן על הצוואר, קשור עקום, כאילו מישהו ניסה לשכנע את העולם שהוא חגיגי.
“איך קוראים לו?” שאלתי.
“שלמה,” אמרה המתנדבת. “אבל האמת? כמעט אף אחד לא שואל.”
שלמה ישב בקצה הכלוב על שמיכה כחולה דהויה. הוא לא התחנף, לא ילל, לא קפץ לכיוון הדלת כמו שאר החתולים. הוא פשוט הסתכל עליי.
לא כמו חתול שמבקש בית.
יותר כמו מישהו שבודק אם אני בכלל ראויה להיכנס לחיים שלו.
הייתי בת חמישים ושלוש, גרושה כמעט שנה, ועדיין התעקשתי להגיד לכולם שאני מסתדרת.
בדירה שלי בבת ים היו יותר מדי שקט ופחות מדי סיבות לבשל. פעם הייתי מכינה סיר קציצות גם אם לא ביקשו. עכשיו הייתי אוכלת פרוסת לחם עם גבינה ליד הכיור, כדי לא לשבת לבד ליד שולחן האוכל.
אחרי שאבי עזב, אנשים דיברו אליי בזהירות. חברות אמרו: “את עוד תפרחי.” השכנה מלמטה אמרה: “העיקר הבריאות.” אחותי רותי אמרה: “לפחות עכשיו יהיה לך שקט.”
אבל אני לא רציתי שקט.
היה לי ממנו יותר מדי.
אבי הלך לאישה צעירה יותר, אחת שצחקה בקול בתמונות בפייסבוק, עם שמלות צבעוניות וצמידים עד המרפק. הוא אמר לי, “זה לא נגדך, מרים. אני פשוט רוצה להרגיש חי.”
כאילו אני הייתי הקבר.
כאילו עשרים ושמונה שנה של כביסות, משכנתא, ילדים, שבתות, בתי חולים, דאגות ולילות בלי שינה — היו משהו שממנו צריך לברוח כדי להרגיש חי.
המתנדבת פתחה את הכלוב בזהירות.
“שלמה צריך אוכל מיוחד,” היא אמרה. “יש לו בעיות שיניים. הוא נבהל מרעש. לפעמים הוא מזיל ריר. והוא לא תמיד נראה… חמוד לאנשים.”
בדיוק אז שלמה פתח את הפה עוד קצת והשמיע קול קטן, חורק, כאילו דלת ישנה נפתחה במסדרון.
המתנדבת הסמיקה.
“את רואה?”
התכופפתי אליו.
“שלמה,” לחשתי, “גם עליי אמרו שאני כבר לא מה שהייתי.”
הוא מצמץ לאט.
ובאותו רגע ידעתי שאני לא יוצאת משם עם גור.
יצאתי עם שלמה בתוך מנשא כחול, שקית אוכל רפואי, חשבונית מהווטרינר, ותחושה מוזרה שעשיתי משהו טיפשי ונכון בו זמנית.
בערב רותי קפצה אליי עם עוגת תפוזים וקול של ביקורת עוד לפני שנכנסה.
“נו? איפה הבייבי החדש?”
שלמה עמד באמצע הסלון, הפפיון האדום שלו נוטה שמאלה, הלשון בחוץ, מבט של פקיד ותיק בביטוח לאומי.
רותי נעצרה.
“מרים.”
“מה?”
“זה החתול?”
“כן.”
“את רצינית? באת לקחת משהו מתוק לנכדים ולקחת… את זה?”
“קוראים לו שלמה.”
“גם אם יקראו לו אריק איינשטיין, זה לא משנה. לקחת חתול מהמדף של המבצעים.”
היא אמרה את זה בצחוק.
אבל המילים נכנסו עמוק.
המדף של המבצעים.
כמו חולצה בסוף עונה.
כמו כלי סדוק.
כמו אישה אחרי גירושים, כשכולם כבר מסתכלים עליה כאילו צריך להוריד לה מחיר כדי שמישהו יסכים לקחת.
לא עניתי.
על השולחן בסלון היו עדיין המסמכים של הגירושים. שבוע שלם הם שכבו שם, ואני עברתי לידם כאילו היו מוקש. שלמה התקרב לאט, רחרח את הניירות, ואז התיישב בדיוק על הדף הראשון.
בדיוק על המקום שבו היה כתוב: פירוק נישואין.
הוא הביט בי במבט רציני כל כך, שפרצתי בבכי.
רותי השתתקה.
“מרים…”
“זה בסדר,” אמרתי, למרות שלא היה בסדר בכלל.
שלמה לא זז. הוא ישב על המסמכים כאילו זו הייתה העבודה שלו בעולם: לשמור שלא אטבע בהם.
בימים הראשונים הוא הסתתר מתחת למיטה בחדר האורחים. בלילות שמעתי אותו יוצא, שותה מים, אוכל קצת, ואז גורר את עצמו בזהירות אל הסלון. בבוקר הייתי מוצאת שערות לבנות על הכרית של הספה, אבל אם הייתי מסתכלת עליו — הוא היה עושה פרצוף כאילו אין לו מושג מי ישן שם.
ביום הרביעי התעוררתי ממשהו כבד על הבטן.
פקחתי עיניים.
שלמה ישב עליי, קרוב מדי לפנים שלי, הפה פתוח, הלשון בחוץ, והריח מהפה שלו היה שילוב של טונה ישנה וחוכמת חיים.
צרחתי.
הוא לא התרגש.
מאותו בוקר הפכנו לשותפים.
הוא הלך אחריי לכל מקום. למטבח, למרפסת, אפילו לשירותים. אם סגרתי דלת, הוא ילל כאילו נטשתי אותו בתחנה המרכזית. אם בכיתי בשקט מול הטלוויזיה, הוא היה מתיישב לידי, לא עליי, חלילה, רק מספיק קרוב כדי שאבין שהוא שם.
בשבת הגיעו הנכדים.
יואב, בן שמונה, הסתכל עליו בזהירות.
“סבתא, למה הוא נראה כועס?”
“כי הוא כבר ראה הרבה שטויות בחיים,” אמרתי.
מאיה הקטנה, בת חמש, התקרבה עם בובת חד־קרן ביד.
“אפשר ללטף אותו?”
עמד לי הלב.
שלמה לא אהב תנועות פתאומיות. אבל הוא הביט במאיה, קם לאט, וניגש אליה. היא הושיטה יד קטנה ורועדת. הוא הרכין את הראש.
“סבתא,” היא לחשה, “הוא בחר בי.”
מאותו יום הילדים לא ביקשו חתלתול.
הם ביקשו את שלמה.
יואב בנה לו ארמון מקופסת קרטון וכתב עליו: המלך שלמה הראשון. מאיה ציירה אותו עם כנפיים ופפיון ענק. הם למדו לא לצעוק לידו, לא למשוך לו בזנב, לא לצחוק על מי שנראה אחרת.
פעם אחת יואב שאל אותי:
“סבתא, למה החזירו אותו?”
הסתכלתי על שלמה, שנרדם בתוך קופסת נעליים למרות שקניתי לו מיטה יקרה.
“כי יש אנשים שרוצים אהבה שלא דורשת מהם להתאמץ,” אמרתי.
יואב חשב על זה רגע.
“זה עצוב.”
“כן.”
“אנחנו לא נחזיר אותו, נכון?”
הרגשתי איך הגרון שלי נסגר.
“לא, מתוק שלי. אנחנו לא מחזירים מי שכבר מצא בית.”
החורף עבר. שלמה הזדקן לי מול העיניים. היו ימים טובים, שבהם הוא רדף אחרי חוט של סוודר כאילו הוא שוב גור. והיו ימים שבהם הוא ישן שעות ליד החלון, בשמש, ואני בדקתי מדי פעם אם הוא עדיין נושם.
רותי הפסיקה לצחוק עליו.
יום אחד היא באה אליי אחרי ריב עם הבן שלה. היא ישבה במטבח ואמרה “אני בסדר” שלוש פעמים, עד שהדמעות התחילו ליפול לה לתוך הקפה.
שלמה נכנס, הסתכל עליה, ואז עלה בקושי על הכיסא לידה והניח כפה אחת על התיק שלה.
רותי התייפחה.
“סליחה שקראתי לך חתול מבצעים,” היא לחשה לו.
הוא פיהק בפרצוף שלה.
זה היה הרגע שבו הבנתי: הוא לא היה חתול של ליטופים. הוא היה חתול של רגעים שבורים. הוא ידע בדיוק איפה לשבת כשהלב של מישהו נסדק.
באביב התחלתי להשתנות.
לא בבת אחת.
לא כמו בסרטים.
קניתי עציץ בזיליקום למרפסת. אחר כך עוד אחד. צבעתי את השידה הישנה בלבן. הלכתי לבד לקולנוע בפעם הראשונה. ביום שישי אחד קניתי לעצמי זר חרציות מהשוק, בלי סיבה, והנחתי אותו על השולחן.
שלמה קפץ לשם, הריח את הפרחים, ואז התיישב לידם כאילו הוא חלק מהסידור.
צילמתי אותו והעליתי לפייסבוק.
כתבתי: “הנסיך שלי.”
אנשים הגיבו בלבבות.
אחת כתבה: “איזה חתול מצחיק.”
רציתי לענות לה שהוא לא מצחיק. שהוא נס. אבל במקום זה חייכתי.
בקיץ, שלמה הפסיק לאכול.
בהתחלה אמרתי לעצמי שזה החום. אחר כך החלפתי אוכל. אחר כך ניסיתי לערבב לו קצת טונה. הוא רחרח, הסתכל עליי, והלך לשכב ליד הדלת של המרפסת.
לקחתי אותו לווטרינר.
הווטרינר היה בחור צעיר עם עיניים טובות. הוא בדק, הקשיב, שתק יותר מדי.
“מרים,” הוא אמר לבסוף, “הכליות שלו מאוד חלשות. אפשר לתת נוזלים, אפשר להקל. אבל הוא זקן. את צריכה לדעת שיכול להיות שלא נשאר הרבה זמן.”
לא נשאר הרבה זמן.
כמה אכזרי המשפט הזה.
כאילו יש מישהו בעולם שנשאר לו מספיק.
לקחתי את שלמה הביתה. סידרתי לו שמיכה ליד החלון, במקום שבו השמש נכנסה בבוקר. הילדים באו להיפרד, למרות שאף אחד לא אמר את המילה הזאת.
מאיה שכבה לידו על הרצפה.
“שלמה, אתה החתול הכי יפה בעולם,” היא לחשה.
יואב הניח לידו את כתר הקרטון הישן.
רותי עמדה מאחוריי ובכתה בשקט.
“מרים,” היא אמרה, “אני טעיתי.”
“על מה?”
“כשאמרתי שלקחת חתול מהמבצעים.”
היא ניגבה את העיניים.
“את לקחת חתול שאנשים לא ידעו כמה הוא שווה.”
בלילה האחרון שלו ישבתי איתו על הרצפה. לא על הספה. רציתי להיות בגובה שלו. ליטפתי את הגב הדק שלו וסיפרתי לו דברים שאף אחד לא שמע ממני.
שאני פחדתי להזדקן לבד.
שפחדתי שלא יבחרו בי יותר.
שפחדתי שהחיים הטובים שלי כבר מאחוריי.
שלמה נשם לאט. הכפה שלו נגעה ביד שלי.
ובשקט הזה הבנתי משהו שלא הצלחתי להבין שנה שלמה:
זה שאדם עזב אותך, לא אומר שנשארת בלי ערך.
זה שמישהו לא ראה אותך, לא אומר שאין בך אור.
שלמה מת לפנות בוקר, עם הראש על הברכיים שלי והפפיון האדום מונח לידו.
קברנו אותו בעציץ גדול של לבנדר במרפסת. יואב כתב על אבן קטנה: פה נח המלך שלמה, החתול שבחר אותנו.
במשך ימים הדירה שוב הייתה שקטה.
אבל זה כבר לא היה השקט של אחרי נטישה.
זה היה שקט מלא אהבה.
על הספה נשארה שערה לבנה אחת. על השידה נשארה התמונה שלו עם החרציות. ובתוכי נשאר משהו שהוא הצליח לתקן בלי מילים.
חודש אחר כך חזרתי לכלבייה להביא שק אוכל שנשאר.
בדרך החוצה שמעתי יללה צרודה מהכלוב האחרון.
חתולה מבוגרת, אפורה, עם עין אחת, הסתכלה עליי כאילו איחרתי לפגישה חשובה.
על הדף שלה היה כתוב: בת 11. צריכה בית שקט. לא מתאימה לכולם.
עמדתי מולה וחייכתי עם דמעות בעיניים.
“נו,” לחשתי, “גם אותך לא כולם יודעים לראות?”
כי אהבה לא נועדה רק למי שקל לאהוב.
לא רק לצעירים, היפים, הבריאים, המושלמים.
לפעמים אהבה מגיעה זקנה, עקומה, עם פה פתוח ופפיון אדום מצחיק.
ולפעמים דווקא מי שאף אחד לא רצה — נכנס לך הביתה, מתיישב על הכאב הכי גדול שלך, ומזכיר לך שאת עדיין ראויה לבית, לחום, וללב שיבחר בך בלי תנאים.
